ריעס נ' טייב ואח'

פסק דין

רכבה של התובעת נפגע בתאונת דרכים , בחלקו האחורי , כאשר בתאונה זו היו מעורבים עוד שני כלי רכב , נהוגים ע"י הנתבעים , כאשר נסעו זה אחר זה בנתיבי איילון , רכבו של הנתבע 1 נסע מאחורי רכבה של התובעת ואילו רכבה של הנתבעת 2 , נסע אחרי רכב הנתבע 1. בשלב מסוים האטה התובעת או עצרה את רכבה בעקבות רכב אחר שהיה לפניה שהאט אף הוא בגלל עומס תנועה, ואז נפגעה מאחור .

אין מחלוקת בין הצדדים כי התבעת זכאית לפיצוי על כל נזקיה שנגרמו באירוע , שכן אין ליחס לה כל חלק באחריות לאירוע התאונה . המחלוקת היא בין הנתבעים לבין עצמם . כאשר הנתבע 1 טוען כיח נפסע מאחור ע"י הנתבעת 2 , ורכבו נהדף קדימה לעבר רכב התובעת, בלי שיהא אחראי לתאונה , ואילו הנתבעת 2 טוענת כי רכבו של הנתבע 1 פגע תחילה ברכבה של התובעת, ורק לאחר מכן היא פגעה בו מאחור , בלי להוסיף נזק כלשהוא לרכב התובעת.

התיק עבר טלטלות יתרות, ומיותרות, בגלל התנהלותם של הנתבעים, מה שגרם לו להתנפח , ולגזול זמן רב מצד התובעת אשר שני הצדדים הנתבעים מסכימים שאין לה חלק באחריות לתאונה .

לבסוף התייצבו כל הצדדים בפני אתמול , 29/1/12 , שמעתי את העדויות שלהם , ובזה ניתן פסק הדין .

הנתבעת העיד ראשון והוא חזר על הטענה כי נפגע מאחור ונהדף לעבר רכב התובעת, ואף טען כי הנזק ברכבו הוא מזערי , כאשר בשני חלקיו קדמי ואחורי לא עלה תיקון הנזקים על 800 ₪ . במהלך עדותו של הנתבע 1 הודה כי כאשר רכבו נפגע מאחור , הוא טרם הגיע למצב של עצירה מלאה , והיה עדיין בתנועה לכיוון רכב התובעת , .

הנתבע נשאל מה היה מרחק בינו לבן רכב התובעת לצפניו שעה שנפגע מאחור, ולא מסר מרחק מדויק או כמעט מדויק, והסתתר מאחורי האמירה " מרחק סביר " . נראה לי שלא בכדי הנתבע לא מסר ערכה מקורת למרחק שיה מאחורי רכב התובעת שעה שנפגע מאחור, ולא נתן לבית המשפט אפשרות לאמור את אותו מרחק, על מנת להסתייע באורך המרחק, לחינת השאלה , אם ניתן היה מבחינתו להגיע לעצירה מלאה מאחורי התובעת אילולא נפגע מאחור .

נשאל הנתבע , כיצד הוא מחלק את ה 800 ₪ נזק בין החלק הקדמי והאחורי וענה – באופן שווה .

התשובה אינה מטיבה עם גרסת הנתבע 1 . שכן אילו נפגע רכבו מאחור , ונהדף לעבר רכב התובעת , מרחק שבו היה אמור להיות בעת נהיגה, אין ספק כי הנזק בחלקו האחורי המקבל את המכה מאחור , ראשון, היה נפגע בצורה יותר חמורה מאשר החלק הקדמי שלו . היות הנזק בחלק הקדמי ואחור שווה, מסייע למסקנה כי הוא אכן פגע או היה בדרכו לפגוע ברכב התובעת שעה שנפגע מאחור .

באשר לנתבעת 2 , אין ספק כי היא פגעה ברכבו של הנתבע 1 מאחור, בטרם יגיע למצב של עצירה מלאה . לא ניתן לקבוע בוודאות כי הנתבע 1 אילולא נפגע מאחור , היה מגיע לעציר מלאה מאחורי התובעת , ועל כן הסברה היא כי הנתבע 2 "עזרה " לרכבו של הנתבע 1 להיהדף קדימה ולפגוע ברכב התובעת .

לא ניתן על סמך גרסאות הנתבעים למתוח את הקו בין האפשרות שרכב הנתבע 1 פגע ראשון ברכב התובעת ורק לאחר מכן נפגע ע"י הנתבעת 2, ובין האפשרות שרכבו של הנתבע 1 נפגע מאחור ונהדף לעבר רכבה של התובעת .

מכאן שיש להשתמש בהוראות סעיף 11 לפקודת נזיקין ולראות בשני הנתבעים כמעוולים במשותף, ובאין דרך אחרת לחלק את האחריות ביניהם בצורה מדויקת יותר,אני קובע כי יישאו בה שניהם בחלקים שווים .

לא הייתה הכחשה של גובה הנזק ברכבה של התובעת , למעט התייחסויות בדרך אגב במהלך העדות של הנתבעים .

מכל מקום הנזק הוכח , בסכום של 789 ₪ השתתפות עצמית לנזק, סך של 234 ₪ השתתפות עצמית לירידת ערך, וכן סך של 112 ₪ הפסד הנחת העדר תביעות, סך הכול 1135 ₪ .

התובעת לא פירטה בכתב התביעה שלה כיצד הגיעה לסכום הנתבע , ומתוך המסמכים שצורפו נדלו הפרטים הנ"ל .

על כן התביעה מתקבלת במלואה כנגד שני הנתבעים, ואני מחייבם ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הסכום של 1135 ₪ , בתוספת פרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה , אגרת משפט ששולמה , וכן הוצאות משפט, בשים לב למספר הישיבות וצורת ניהול המשפט מצד הנתבעים בסכום של 750 ₪

ניתן היום, ו' שבט תשע"ב, 30 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: