רייס נ' מדינת ישראל

החלטה

1.זו החלטה בבקשת המבקש להורות על ביטול פסילתו המנהלית כפי שהוחלט עליה ביום 30.6.13.

2.רישיון נהיגתו של המבקש נפסל בהתאם להחלטת קצין המשטרה כאמור מיום 30.6.13 בגין מעורבותו בתאונת דרכים קטלנית בה נהרגה הולכת רגל.

החלטת קצין המשטרה בגין פסילה זו אינה מנומקת ואינה מפורטת כלל.

3.לטענת ב"כ המבקש מדובר בתאונה שארעה בכביש מהיר, כאשר הולכת הרגל עברה קיר הפרדה בין הנתיבים וחצתה את הכביש כאשר המבקש כבר היה במצב שהתאונה היתה בלתי נמנעת.

לטענת ב"כ המבקש, המבקש אינו אחראי לתאונה.

קצין המשטרה בהחלטתו כלל איננו מתייחס לקיומן של ראיות לכאורה או למסוכנותו של המבקש וסיבת הפסילה אינה ברורה.

4.המבקש נוהג משנת 1987 ואין לחובתו ולו הרשעה אחת קודמת.

עוד טוען ב"כ המבקש כי חלפו 30 יום מאז ההחלטה לפסילתו המנהלית ובכך התקיים התנאי בדבר תקופת הצינון הנדרשת.

5.ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי לא ברור כיצד מעלה ב"כ המבקש טענות לעניין קיומן של ראיות לכאורה משטרם הסתיימה החקירה, ואף אם יוגש כתב אישום אין זהו השלב להגשת הבקשה.

אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל מן הנימוקים שיפורטו להלן.

6.בבוא בית המשפט לבחון את שאלת ביטול הפסילה המנהלית, עליו לבחון האם לקצין היה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום והשני האם ביטול הפסילה לא יפגע בבטחון הציבור.

לכאורה עצם העובדה כי מדובר בתאונת דרכים קטלנית יש בה להגדיר את הנהג כמסוכן. יחד עם זאת, עדיין נודעת חשיבות לנסיבות התאונה ולמה שניתן ללמוד מהן על הנהיגה של אותו נהג, וגם להרשעות הקודמות של אותו נהג בעבירות תעבורה (בש"פ 6221/94 מיכאל הילמן נ. מ"י פ"ד מח' (5) 215).

בנוסף לכך נקבע בבש"פ 7026/01 אייכנבאום נ. מ"י כי:

קיום תשתית ראייתית להגשת כתב אישום מהווה תנאי להאשמת הנהג בעבירה, אך איננו מעיד כלל ועיקר שהנהג מסכן את בטחונו של הציבור וכי מוצדק ליטול ממנו את רישיונו לפני שהורשע בדין."

7.עיון בחומר הראיות מעלה כי למעשה דו"ח בוחן התנועה נחתם והושלם.

ב"כ המשיבה לא טענה אלו פעולות חקירה נוספות דרושות, שכן בחומר הראיות מצויה בנוסף לדו"ח בוחן הודעתו של המבקש, כפי שנמסרה במשטרה, מזכרים ודוחות פעולה וכן עדותו של קרוב משפחתה של המנוחה.

8.ממצאיו ומסקנתו של בוחן התנועה בדבר הגורם לתאונה היו למעשה כי על סמך הממצאים שקבע הבוחן, התאונה בלתי נמנעת וכי הולכת הרגל החלה בחציית הכביש כאשר היא במרחק של 50 מ' מחזית רכבו של המבקש, ובמרחק זה לא ניתן היה למנוע את התאונה.

עוד קבע הבוחן כי יתכן שהתאונה נגרמה עקב התנהגות הולכת הרגל או פעולה כלשהי אחרת של נהג רכב א'.

בסופו של דבר, קבע הבוחן כי התאונה הינה בלתי נמנעת, בהתאם לממצאים שקבע בחוות דעתו.