רייס נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ( כב' השופטת מ' קסלסי), אשר הרשיעה את המערער בהעדרו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, דהיינו, רשלנות, אי מתן זכות קדימה וגרימת נזק והשיתה עליו תשלום קנס בסך 750 ₪, פסילת רישיון נהיגה ל-3 חודשים ופסילה על תנאי.

עובדות המקרה אינן שנויות במחלוקת. אין מחלוקת, כי מועד הדיון היה ידוע למערער ולבא כוחו, אך, לדברי בא כוח המערער, עקב טעות טכנית מצידו, הוא לא הופיע באותו יום לדיון .(יצויין, כי באותו בוקר הופיע עורך דין ממשרדו של בא כוח המערער בתיק אחר).

בא כוח המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין, אך בית המשפט קמא בהחלטה מנומקת היטב, דחה את הבקשה בציינו, כי בכל יום מוגשות בקשות לביטול גזרי דין שניתנו בהעדר התייצבות בשל שכחה ו/או טעות ובית המשפט אינו נעתר להן אלא אם כן, נוכח לדעת, כי עלול להיגרם עיוות דין למערער.

סעיף 240(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור וועדת החוקה חוק משפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה:...נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו".

בית המשפט העליון חזר וציין מספר פעמים, כי מקרי אי ההתייצבות בבתי משפט לתעבורה הם רבים מדי, כדי שטענת השכחה כפשוטה תהפוך לעילה מספקת לביטולו של פסק הדין, אשר ניתן בהעדרו של נאשם עקב אי התייצבותו.

בפסק הדין פרץ רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, ר"ע 418/85), קבע כב' הנשיא דאז מ' שמגר כדלקמן:

משקיבל הנאשם את ההודעה על מועד המשפט, ניתנה לו בכך ההזדמנות הנאותה, שיהיה לו, כדברי הסניגור המלומד, יומו בבית המשפט. אם שכח את מועד המשפט, אין לו אלא להלין על עצמו. השכחה אינה אלא אחת מן הצורות של חוסר תשומת הלב או של הרשלנות וערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות. מערבת המשפט חייבת לשאוף בכך, כי המשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם מעיקרא וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך, שיש בהם להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי המשפט בפרט עומס נוסף..".

נושא זה עלה לאחרונה פעם נוספת ברע"פ 2673/11 מיטל זימנר נ' מדינת ישראל, על ידי כב' השופט א' רובינשטיין אשר דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לבטל פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות.

כב' השופט א' רובינשטיין ציין, כי אין לאיין את סעיף 240 (א)(1) ואת תכליתו בקובעו, כי בתי המשפט לתעבורה עמוסים עבודה לעייפה וקשה מאוד, מקום שנאשם זומן כדין, לאפשר באופן גורף וככלל, הליכים מייגעים של הזמנה חוזרת על כל המשתמע. "הניתן להעלות על הדעת כל אימת שהתקבל בבית המשפט לתעבורה פסק דין בהעדר, כי לא יישא חן בעיניו של נאשם שזומן כדין, יוכל לגלגל את הגלגל האחורנית, לנסות לבטל את פסק הידן שניתן בטענת אי הבנה, ולהתחיל את ההליך מראשיתו, חרף הזימון?".

אציין, כי גם לגופו של עניין, לא מצאתי, כי למערער הגנה ראויה כנגד כתב האישום.

גם העונש שהוטל על המערער אינו חמור ואינו מצדיק התערבות ערכאת ערעור.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור.

המערער יפקיד את רישיונו וישלם את הקנס עד ולא יאוחר מיום 25.2.12.

העתק פסק הדין יישלח לצדדים בפקס ובדואר.

ניתן היום, א' שבט תשע"ב, 25 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: