ריינפלד ואח' נ' ברק ואח'

החלטה

1.בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

נימוקי הבקשה

2.ביום 26.12.13 ניתן פסק דינה של השופטת קמא, שהתקבל בידי המבקשים ביום 10.1.14.

3.המבקשים, עורכי דין במקצועם, ייצגו בתובענה הנדונה על ידי עו"ד שטיין מטעם הביטוח המקצועי שלהם.

4.עקב אי הבנה בין המערערים לבין משרד עו"ד שטיין בדבר כוונת המבקשים לערער על פסק הדין, לא הוגש הערעור במועד.

5.המבקשים סבורים כי יש מקום ליתן את הארכה המבוקשת תוך הבנת השלכות פסק הדין על כלל ציבור עורכי הדין, שכן פסה"ד מרחיק לכת באופן בלתי סביר, בהיותו מרחיב את מבחן הזהירות הקונקרטית ובכך מחייב את עורכי הדין לצפות מגוון בלתי נדלה של התפתחויות.

6.באשר לאינטרס ההסתמכות – סכום פסק הדין כבר שולם למשיבים, ואין למבקשים כל עניין בהשבת הכספים ששולמו, אלא בשאלה העקרונית ובשמו הטוב של המשרד.

תגובת המשיבים

7.המשיבים מתנגדים לבקשה מנימוקים כדלקמן:

א.על פי אישור המסירה שבתיק בית המשפט קמא פסה"ד הומצא לעו"ד שטיין, בא כוחם של המבקשים, ביום 2.1.14. מכאן כי המועד האחרון להגשת הערעור היה 16.2.14, בעוד שהבקשה דנן הוגשה, ביחד עם הודעת הערעור ביום 25.2.14, באיחור של 9 ימים.

יחד עם זאת עו"ד שטיין ידע על פסה"ד כבר ביום 31.12.13, שכן זה הומצא לו על ידי ב"כ המשיבים באותו יום באמצעות הפקסימיליה.

ב.הנימוק לאיחור, שעל פי הנטען נבע עקב "אי הבנה" בין עו"ד שטיין למבקש 1, איננו בגדר "טעם מיוחד".

ג.טעם נוסף להגשת הערעור הוא השלכות פסק הדין על כלל ציבור עורכי הדין, אולם אין מדובר בעתירה לבג"ץ אלא בסכסוך פרטי בין בעלי דין, ולכן אין בטעם זה ממש.

ד.גם טענת המבקשים כי הם מוותרים מראש על החזרת סכום הפיצוי, וכי רוצים לנהל את הערעור לצורך דיון עקרוני, אינו משכנע, שכן בבית המשפט אין מקום לנהל הליך תיאורטי.

תשובת המבקשים

8.מדובר באיחור בן מספר ימים ולא מעבר לכך.

9.מדובר בעו"ד שייצג את המבקשים מטעם חברת הביטוח, ששקל שיקולים של חברת הביטוח ולאו דווקא את שיקולי המבקשים.

לכן אי ההבנה בכל הקשור להגשת הערעור בנסיבות אלה היא בגדר "טעם מיוחד".

10.הסוגיה המשפטית הראויה לדיון במסגרת הערעור היא – היקף חובת הציפיות והרחבתו למעלה מהסטנדרט הראוי.