ריינדורף נ' הרץ רכב קשר רנט-אקאר ואח'

פסק דין

במסגרת התובענה שלפניי מבקש התובע לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויים בגין נזק שנגרם לרכבו, כתוצאה מפגיעת דלת רכבו של הנתבע 1 (להלן: הנתבע) המבוטח על ידי הנתבעת 2.

לשיטת התובע, רכב הנתבע עמד במועד הרלוונטי במקביל למדרכה המסומנת באדום ולבן, מעט לפני צומת. התובע אשר ביקש לפנות ימינה בצומת, נאלץ לנסוע בנתיב האמצעי בשל הפרעת הנתבע בנתיב הימני, וכאשר מצוי היה במצב של עקיפה, תוך כוונה להשתלב מיד לאחר רכב הנתבע אל הנתיב הימני (המיועד לפניה ימינה), נחבל לפתע רכבו מדלת רכב הנתבע, אשר נפתחה בפתאומיות.

בחקירתו חזר התובע על גרסתו והעיד כי ראה את רכב הנתבע ממרחק של כ- 100-200 מ' מבעוד מועד, ועל כן בחר לנסוע בנתיב האמצעי מבין שלושת הנתיבים במקום, ולהשתלב אל הנתיב הימני לאחר שיעבור את רכב הנתבע המפריע באותו נתיב. לדבריו, לא ראה את דלת רכבו של הנתבע נפתחת כלל, ואך הרגיש בה כאשר פגעה ברכבו. לשיטתו, מיד כאשר חש בפגיעה בלם את רכבו, בלימת חירום, ואז, כאשר היה רכבו במצב של עצירה מוחלטת, היו רכבו ורכב הנתבע פחות או יותר בקו אחד, שכן יכול היה לראות את חלון דלת הנהג ברכב הנתבע במקביל לחלון דלתו השמאלית-קדמית, וכך החליפו ביניהם דברים, והנתבע התנצל על הארוע.

הנתבעים הכחישו אחריות לארוע וטענו כי דלת הנהג ברכב הנתבע היתה פתוחה במשך כ- 20 שניות עובר לפגיעה, והנתבע התכוון לצאת מן הרכב, כאשר לפתע נפגעה הדלת מרכב התובע.

מחקירת הנתבע לפניי התברר כי עצר במקום כדי לחפש מסמך כלשהו, אשר סבר כי הוא מצוי ברכב, ככל הנראה בתא המטען שמאחור, ועל כן, ישב ברכב כשהוא עודנו מונע, פתח את הדלת, והתכוון לצאת, אלא שאז החליט לחפש בניירת שעל גבי המושב שלצידו, הותיר את הדלת פתוחה למשך כדקה או יותר, ואז נפגעה הדלת על ידי רכב התובע.

לאחר ששמעתי את חקירות הצדדים ועיינתי בתמונות שהוצגו על ידי הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי ראש וראשון יש לקבוע כי לנתבע אחריות לקרות התאונה. התרשמתי כי הנתבע עמד במקום האסור לעצירה בהתאם להוראות תקנות 71 ו-72 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: התקנות). בין עם עמד רכב הנתבע כשכל גלגליו על גבי הנתיב הימני המיועד לפניה ימינה ובין אם עמד כששניים מגלגליו על המדרכה (כפי שנרמז מחקירת נציג הנתבעת), אין בכך כדי לגרוע מן העובדה שהרכב חנה בניגוד להוראות התקנות ובדרך המהווה הפרעה לתנועה במקום. כמו כן שוכנעתי כי אף לו היה מקום לקבל את גרסת הנתבע בנוגע לאופן התרחשות התאונה, הרי שהנתבע פתח את דלת רכבו והותירה פתוחה בניגוד להוראות תקנה 80 לתקנות.

בהתאמה, בין אם פתח הנתבע את דלת רכבו והותירה פתוחה שעה שרכבו מצוי היה על גבי הנתיב הימני באופן שיוצר הפרעה, והנתבע בחר שלא לפעול לסגירת הדלת על אף העובדה שהמשיך לחפש את המסמכים במושב שלצידו (ואף שלמעשה היה טרוד בניירת האמורה במקום להתבונן במראת הצד ולבחון מידת הסיכון לתנועה במקום) – כגרסתו, ובין אם פתח את הדלת באופן מפתיע שעה שרכב התובע התקרב אל המקום – הרי שבמחדליו האמורים יצר הפרעה שיש בה כדי ליצור סיכון לעוברים והשבים בדרך, בניגוד לחובת הזהירות החלה עליו, ויש לראות בו כמי שאשם בגרימת הנזקים.

בהתאמה, אני קובעת כי את האשם יש להטיל בראש ובראשונה, כאמור מעלה, על הנתבע.

כעת אבחן את השאלה האם ראוי להשית על הנתבעים, ביחד ולחוד בפיצוי התובע בגין מלוא נזקיו, או שמא יש להפחית ממידת הפיצוי המגיע לתובע בגין אשמו התורם.

בהקשר זה על ביהמ"ש לבחור תחילה איזו מן הגרסאות – זו שהוצגה על ידי התובע, בנוגע להתנהלות הארוע, או זו שהוצגה על ידי הנתבע היא זו שיש לקבלה, ולקבוע מהם הממצאים העובדתיים ביחס לארוע נשוא התובענה.

הנתבע אשר נחקר כאמור על גרסתו מסר במסגרת עדותו גרסה חדשה, השונה מזו המוצגת על ידי הנתבעים במסגרת כתב ההגנה. כך, למשל, התברר מחקירתו כי לא פתח את הדלת כדי לצאת מן הרכב, וזו נותרה פתוחה למשך 20 שניות בלבד, כי אם פתח את הדלת למשך כדקה או יותר, ובמהלך זמן זה עסק בבחינת ניירת כשהוא מתלבט אם יעלה הצורך ביציאה מן הרכב אם לאו, קרי אם ימצא את הניירת הנחוצה לו בין הניירות שעל המושב שלצידו או שמא ייאלץ לצאת ולחפשה במקום אחר ברכב. סתירה זו בין הגרסאות מעלה ספקות לענין אמינות הנתבע והמשקל שיש ליתן לדבריו בנוגע לנסיבות הארוע.

התובע, לעומתו, הותיר רושם מהימן על ביהמ"ש, וניכר כי הוא מוסר גרסה עקבית, הגיונית וסדורה.

התובע הבהיר כי הבחין ברכב הנתבע מבעוד מועד, וכי התכוון לעבור אל הנתיב הימני מיד לאחר שיסיים עקיפת רכב הנתבע אשר הפריע בדרכו, וכי דלת הרכב לא היתה פתוחה. עוד הבהיר כי מרגע הפגיעה ועד לרגע עצירת רכבו חלפו רגעים ספורים בלבד, כיוון שבלם בלימת חירום לאחר שנסע במהירות נמוכה למדי, וכי בתום העצירה היו הרכבים מקבילים זה לזה. גרסה זו מתיישבת היטב אף עם תמונות הרכבים והפגיעות, וניכר כי ברגע הפגיעה הראשונית היתה חזית רכבו של רכב התובע סמוכה למיקום קצה הדלת. בהתאמה נדמה כי ניתן לקבוע בוודאות כי כאשר היה רכב התובע סמוך לרכבו של הנתבע, כך שחזיתו ממוקמת כמעט במקביל למפתח דלת הנהג ברכב הנתבע נפתחה לפתע הדלת. הואיל ובשלב זה לא יכול היה התובע למנוע את הפגיעה, אין לי אלא להסיק כי אין התובע נושא באשם כלשהו לקרות התאונה, והעובדה שכתוצאה מפתיחת הדלת ברגע האמור נפגעה חזית הרכב, בחלק הסמוך לימין, ונפגעו הפנס והכנף הימנית - אין בהם כדי ללמד כי התובע נהג שלא כשורה. קביעה זו של הממצאים, ראוי לציין, מתיישבת אף עם תמונות רכב הנתבע ומיקום הפגיעות, בהן ניתן להבחין בצילומים שהוצגו לפני ביהמ"ש (בשחור ולבן). מיותר לציין כי צילום של פנים דלת רכבו של הנתבע לא הוצג לפניי, ויש להניח שלו הוצג היה בצילום כדי ללמד כי הדלת לא נפגעה בחלקה הפנימי, באופן שיש בו כדי לתמוך בגרסת התובע.

מעבר לצורך אציין כי אל מצאתי סתירה של ממש בין גרסת התובע בהודעה שמסר לחברת הביטוח לבין זו שמסר בכתב התביעה ובעדותו לפניי, ולמעשה התובע הסביר בהסבר המניח את הדעת, והמתיישב עם האמור בהודעה, כי את ההודעה מסר טלפונית לנציגה של סוכן הביטוח, ועל כן האמור שם אינו מדויק בנוגע למיקום הנזק. מסירת הגרסה באופן טלפוני לרבות לענין מיקומו של הנזק עשויה להביא לשינוי קל בגרסאות, אך שינוי זה אין בו, כשלעצמו, כדי ללמד כי אין ממש בתיאור התאונה עליו חזר.

מכל האמור אני קובעת כי שוכנעתי כי אין בהתנהלות התובע במסגרת הארוע האמור כדי לתרום לאופן התרחשות האירוע, ולא שוכנעתי כי לתובע אשם תורם, המצדיק הפחתת הפיצוי בגין כך.

הנתבעים ישאו אם כן בנזקי התובע, ביחד ולחוד, בסך של 8,567 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 6/1/2013, ועד יום התשלום בפועל.

כמו כן ישאו הנתבעים בהוצאות התובע בגין ההליכים כאן בסך כולל של 700 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ד כסלו תשע"ד, 17 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: