רייטר נ' בן צבי ואח'

פסק דין

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בכפר סבא (כב' השופטת מרשק מרום), מיום 5.7.11 (להלן: "פסק הדין").

בדיון הסכימו הצדדים כי אדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, לפי תקנה 410 בתקנות סדר הדין האזרחי.

הצדדים התקשרו בהסכם שכירות ביניהם, המערער - המשכיר והמשיבים - השוכרים. תקופת השכירות הייתה 1.4.10 עד 15.1.11.

בבית משפט קמא תבעו המשיבים את המערער שישלם להם סכום של 16,650 ₪ בגין חוב מים חריג. המשיבים תבעו גם בעילות נוספות. המערער מצידו הגיש תביעה שכנגד לתשלום חוב חשמל שהותירו המשיבים, וכן תבע בגין נזקים למושכר ובגין עילות נוספות.

4. בפסק הדין חויב המערער לשלם למשיבים סכום של 16,650 ₪, אותו שילמו בגין חוב מים חריג לתקופה שבין יולי-אוגוסט 2010 וכן פיצוי בסכום של 500 ₪ בגין עגמת נפש. המשיבים חויבו לשלם למערער סכום של 6,600 ₪ בגין חוב חשמל שנותר עקב תקופת השכירות. תביעת המשיבים בעילות נוספות, ותביעת המערער לפיצוי בגין נזקים שהותירו המשיבים במושכר, נדחו. המערער חויב לשלם למשיבים סכום של 10,550 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן חויב המערער בהוצאות משפט בסכום של 500 ₪.

3.הערעור הוא בשני עניינים, האחד חיובו של המערער בתשלום המים החריג בסכום של 16,650 ₪ ודחיית תביעתו הנגדית לפיצוי בגין נזקים שנגרמו למושכר.

4.בעניין הנזקים למושכר טען המערער בשפה רפה.

בית משפט קמא קבע בעניין הנזקים הנטענים, כי לא צורפו מסמכים המוכיחים את הנזקים הנטענים וכי הוא אינו נותן אמון בגרסת המערער בעניין זה.

מאחר ומדובר בקביעות עובדתיות ובקביעות שבמהימנות, לא מצאתי מקום להתערב בקביעות אלה.

5.בעניין חוב המים החריג, לא הייתה מחלוקת שחוב המים החריג נוצר עקב פיצוץ בצנרת המים וכי סכום זה שולם על ידי המשיבים. המחלוקת בין הצדדים הייתה מי נושא באחריות לתשלום חוב זה. המשיבים טענו כי האחריות על המערער מכיוון שמדובר בנזקים למושכר כתוצאה מבלאי סביר שתיקונו חל על בעל הנכס בהתאם לדין ולחוזה בין הצדדים.

המערער מצידו טען, כי למשיבים הייתה היכולת למנוע את הפיצוץ בצנרת על ידי בדיקת חשבונות המים. בדיקה כזו הייתה מגלה לטענתו כי צריכת המים גדלה משמעותית. עובדה זו הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל המשיבים ועליהם היה להפנות את תשומת ליבו של המערער לעניין זה.

6.בית משפט קמא קבע כי האחריות לחוב המים החריג כתוצאה מפיצוץ בצנרת חלה על המערער. כן קבע, כי פגם זה בצנרת לא היה בשליטת המשיבים וכי מטבעו נושא המשכיר באחריות לתשלום החוב שנוצר בשל פגם כזה, מכוח הוראות החוזה והדין שעליהם הצביעו המשיבים.

7.בפני חזר המערער וטען, כי בית משפט קמא טעה בכך שקבע שהאחריות לחוב המים חלה עליו. לטענתו, היה על המשיבים להבחין בצריכת המים העולה ובחיוב שגדל בשיעור של פי חמישה בחשבון חודש יולי לעומת חשבון חודש מאי.

בהתאמה, לטענתו, היה על המשיבים להתריע בפניו על הבעיה וכך היה נמנע הפיצוץ והחוב שנוצר בגינו.

8.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב, וכן שמעתי את טענותיהם בעל פה, לא מצאתי מקום להתערב בקביעות בית משפט קמא.

בית המשפט האמין לטענות המשיבים כי החשבון הראשון שקיבלו על סך 150 ₪ היה לאחר ששהו שבועיים בנכס, וכי המשיבה סברה שלאחר מכן שילמו תעריף גבוה יותר כי לא זכו להנחה. עקב כך מצא בית המשפט, כי לא הייתה כל רשלנות בכך שהמשיבים לא פנו למערער בעניין זה.

אני סבורה כי בעניין זה מדובר בעניין שבמהימנות ועל כן אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בקביעת בית משפט קמא.

מעבר לדרוש אציין, כי אין מחלוקת כי החשבון הראשון שקיבלו המשיבים ושעמד על כ- 160 ₪ היה החשבון הראשון שקיבלו בעת ישיבתם בנכס המושכר, וכי החשבון הגבוה אליו מכוון המערער היה החשבון השני מאז ישיבתם במושכר. בנסיבות אלה נראה, כי טענתם שטעו לחשוב שהפער בין החשבונות נובע מעניין של העדר הנחה, וכי בשל כך שהיה מדובר אך בחשבון השני לא היה הדבר צריך לעורר אצלם חשש כי מדובר בבעיה משמעותית, היא סבירה כפי שקבע בית משפט קמא.

9.נוכח כל האמור לעיל אני דוחה את הערעור.