רייבשטיין ואח' נ' פורן ואח'

החלטה

1. עליי להחליט כרגע לאן פני התיק מועדות, בשים לב לבקשות התובעים, תחילה לדחיית הדיון ללא מועד, ולאחר מכן להפסקת התובענה.

אגב זאת עולה השאלה בדבר הסמכות העניינית, בכל הנוגע לתביעה כנגד הנתבעים 3 – 4, 5 ו- 6.

2. התביעה נסבה על טענת התובעים בדבר הפרת "הסכם החניה", שנערך בשנת 1993, ולפיו זכאים התובעים להירשם כבעלי הזכויות בתוספת חניה שגודלה 2 מ"ר, אשר הוספה על ידי היזמים שבנו את דירתם.

בתביעה נטען, כי ביום 23/10/90 נרשם הבית המשותף בפנקס הבתים המשותפים. על פי הנטען, כבר בשלב הרישום, התגלתה תקלה תכנונית לגבי הסדרי החניה בבניין, והדיירים פעלו לתיקון בעיה תכנונית זו, על דרך הסכם מכר מיום 5/1/93 , אליו צורף תשריט מתוקן, אשר נתן מענה לתכנון הנטען כלקוי, ולפיו סומנה החניה באלכסון לשביל הגישה. בנוסף, ולאור חשיבות הסדרת עניין החניה, מונה הנתבע 6, עו"ד יצחק פרוינד, כנאמן מיוחד לסוגיה זו תוך צירוף יפויי כח בלתי חוזרים בהתאם להסכמת הצדדים, לשם השלמת הרישום של התשריט המתוקן בלשכת רישום המקרקעין.

התובעים טוענים, כי ביום 15/2/94 הם רכשו את הנכס בחלקת משנה 1 שבבית המשותף, על פי הסכם מכר, שגם בו נאמר כי הסדרי החניה הם על פי התשריט המתוקן.

לטענת התובעים, הם פועלים על פי התשריט המתוקן, ומאז במשך 17 שנים, הם החנו את רכבם באלכסון לשביל הגישה, תוך שהם מסתמכים על התשריט המתוקן, שלפיו שטח החניה כולל את התוספת לחניה, אלא שעד כה, טרם הושלם הרישום בלשכת רישום המקרקעין על ידי הנתבע 6.

3. על פי הנטען, ביום 25/2/11 מכרו הנתבעים 3 ו- 4 את הדירה הסמוכה, באמצעות הנתבע 5, עו"ד שלום בנישו, לנתבעים 1 ו- 2.

התובעים טוענים, כי במהלך חודש יוני 2011 החלו הנתבעים 1 ו- 2 בבנייה בלתי חוקית ברכוש המשותף ובחניית התובעים, ללא קבלת היתר בניה. בנוסף, טוענים התובעים, כי הנתבעים 1 ו- 2 הפרו את זכויותיהם, כפי שהן מופיעות בתשריט הקיים.

התובעים טוענים, כי במהלך חודש יוני 2011 הם קיבלו הודעה דחופה מהשוכרים שמתגוררים בדירתם, שלפיה הנתבעים 1 ו- 2 "השתלטו" על שטח החניה, ולפיכך השוכרים אינם יכולים לחנות בחניה של דירתם, ובעקבות כך, נאלצו התובעים להגיע לישראל לשם טיפול בסוגיה, שלא היתה במחלוקת במשך 17 שנים בהן מצוי הנכס בבעלות התובעים.

לתובעים התברר, כי הנתבעים 1 ו- 2 הציבו גדר בין שתי יציאות החירום, וחפרו בור עצום מול יציאת החירום השמאלית, ובמצב דברים זה, לא ניתן להכנס כלל עם רכב לאזור החניה.

התובעים מציינים, כי בגין המתואר בתביעה, ננקטו הליכים משפטיים מטעמם בפני המפקח על לשכת רישום המקרקעין (הליך שהועבר לבית משפט השלום), וכן בפני הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, שקיבלה חלקית את התנגדות התובעים לבניה הבלתי חוקית שביצעו הנתבעים. במסגרת החלטה זו, בין היתר, נאסר על הנתבעים 1 ו- 2 להמשיך את העבודות בחניה ללא הסכמת כל בעלי הזכויות הרשומים וללא אישור יועץ תחבורה, שלפיו התובעים יוכלו לעשות שימוש סביר בחניה שבחצר.

התובעים טוענים, כי התברר להם, שהנתבעים 1 ו- 2 חידשו, שלא כדין, את העבודות בבניין, ובין היתר גם חסמו את המדרגות העולות לביתם, וזאת תוך פגיעה בקניינם.

4. התובעים עתרו בתביעתם למתן סעד הצהרתי, שלפיו הם זכאים להירשם כבעלי הזכויות בתוספת לחניה, שהוסבה להם מכח הסכמות הדיירים בבית המשותף, והמתבטאות בהסכם החניה; להורות לרשם המקרקעין לרשום את התשריט המתוקן בפנקס המקרקעין חלף התשריט הקיים; ליתן פסק דין המורה לנתבעים 1 ו- 2 לסלק ידם מהתוספת לחניה וכן להרוס את המחוברים שבנו על תוספת החניה; להורות על פיצוי התובעים עקב אי רישום התוספת לחניה ובין היתר בגין שכר ראוי בגין שימוש הנתבעים 1 ו- 2 בחניית התובעים ממועד התחלת הבנייה. לחלופין, עתרו התובעים להורות על מינוי מומחה שיישום את שווי החניה, כפי שהיא נובעת מהתשריט המתוקן, ובהתאם לכך להורות על פיצוי התובעים.

סכום הפיצויים הועמד על סך של 129,100 ₪ בגין נזקיהם של התובעים.

5. אמנם, התביעה כנגד רוכשי ומחזיקי הדירה הסמוכה, הנתבעים 1 ו- 2, מסורה לסמכות בית המשפט המחוזי, לאור הסעדים הנוגעים לשאלת הבעלות באותם 2 מ"ר ולהריסה. עם זאת, הסעד המבוקש כנגד יתר הנתבעים הוא כספי, ומסור לסמכות בית משפט השלום.

כידוע, המבחן הכללי לקביעת סמכות העניינית של בית המשפט, הוא מבחן הסעד הנתבע בהליך, וכאשר נתבעים בכתב התביעה מספר סעדים, שאינם מצויים כולם בסמכותו של בית משפט אחד, הרי שאין מנוס מניהול מספר הליכים בהתאם לסמכויות על פי הסעדים, אלא אם כן מדובר בסעדים, אשר לגביהם חל הכלל לפיו "הטפל הולך אחר העיקר" (ת"א (מחוזי נצרת) 735-06 עזבון המנוח מיכאל פאיזג'רייס ז"ל נ' עזבון המנוח עבדו יוסף קופטי ז"ל (13/9/10); ת"א (מחוזי באר שבע) 27377-01-11 קיבוץ כפר מנחם אגודה שיתופית נ' משולם (7/8/11)). כלל זה אינו רלוונטי כאן.

כאשר הסעד הנוסף (או אפילו החלופי), הנתבע בצד הסעד הנוגע לעניינים שבמקרקעין, הוא סעד כספי, נקבעת הסמכות על פי שווי הסעד הכספי (ע"א 8190/01 מחאג'נה נ' אגבריה (2003)).

ראו והשוו גם: ע"א 2618/03 פי.או.אס. בע"מ נ' ליפקונסקי (2004).

6. התובעים ביקשו להדגיש, כי ביום 26/1/12 התקבלה החלטת ועדת הערר לתכנון ובניה, אשר קבעה כי נדרשת בחינתו מחדש של ההיתר שניתן לנתבעים 1 ו- 2. לאור זאת, מבקשים התובעים להתיר את הפסקת ומחיקת התביעה, בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). לגישתם, ייתכן שהדיון בסוגיית הסמכות העניינית יתייתר, בהתאם לתוצאת הליך הערר, ולכן מן הראוי להורות על הפסקת התביעה כאמור, לטובת האינטרסים הדיוניים של כלל הצדדים.