ריוח ואח' נ' יעקבי

פסק דין

1.לאחר ששקלנו את טענותיהם המקיפות של ב"כ הצדדים ובחנו את פסק דינה המפורט והמנומק היטב של הערכאה הראשונה, נחה דעתנו, כי זולת שני עניינים שיפורטו להלן, הנמצאים בשוליו של פסק הדין, אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; הממצאים שנקבעו תומכים במסקנות המשפטיות; ואין לגלות במסקנות המשפטיות טעות שבחוק. בהקשר זה נבקש להוסיף את ההערות הספורות הבאות:

א.עיקר טענותיהם של המערערים נסב על ממצאי עובדה שקבעה הערכאה הראשונה, וזאת, בין היתר, על בסיס התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדויות. התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים מסוג מצומצמת ונעשית רק במקרים יוצאי דופן, אשר המקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם.

ב.ממצאו של בית משפט קמא, כי סכום ההלוואות היה 600,000 ₪, נסמך בעיקרו על הודאתו של המערער. אמנם, בית משפט קמא לא קיבל את גרסת המערער אודות הסכומים שנגבו מראש על חשבון הריבית, אך לא מצאנו בכך כל רבותא, שהרי הערכאה המבררת הייתה רשאית לפלג את דברי המערער, לקבל חלק מהם אך לדחות את חלקם האחר.

ג.קביעותיו של בית משפט קמא באשר לחבותה של המערערת הן עניין מובהק שבעובדה, שלא נמצאה לנו, כאמור, עילה להתערב בו.

2.כאמור לעיל, בשני עניינים טעון פסק הדין תיקון, ואלו הם:

א.במהלך הדיון בערעור הסכים ב"כ המשיב, כי סכום ריבית הפיגורים שנפסק יתוקן ויעמוד על סך 7,350 ₪ בלבד, נכון ליום הגשת התביעה (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, ש' 12). אנו הופכים הסכמה זו לחלק מפסק דיננו.

ב.הנמקתו של בית משפט קמא באשר ליחס שבין ריבית הפיגורים ההסכמית לבין הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם ההלוואה אינה עולה בקנה אחד עם הגדרת "ריבית פיגורים" שבסעיף 1 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993, לפיה בגדרה של ריבית הפיגורים נכללת "כל ריבית נוספת שנדרש לווה לשלם בשל פיגור בתשלום לפי חוזה ההלוואה, בין שנקראת ריבית פיגורים ובין שנקראת בשם אחר". נוכח הוראה זו ובהעדר כל ראיה אחרת מצד המשיב עמדתנו היא, כי ככל שהפיצוי המוסכם מתייחס להפרה שעניינה אי ביצוע תשלום במועד, יש לראותו כ"ריבית פיגורים", וזאת על אף שכונה בהסכם פיצוי מוסכם". כל מסקנה אחרת תאפשר למלווים לעקוף על נקלה את הוראות החוק ולהפכן פלסתר.

ב"כ המשיב טען לפנינו, כי הפיצוי המוסכם מתייחס בענייננו גם להפרות יסודיות של התחייבויות אחרות, ובראשן אי רישום הדירה של שם המערערים בניגוד לסעיף 7.1 להסכם ההלוואה. אולם, תביעת המשיב לתשלום הפיצוי המוסכם לא התייחסה אלא לאי תשלום הריביות החודשיות, מזה, ולרישום הערת אזהרה על חלקם של המערערים לטובת צד שלישי בניגוד לסעיף 8.5 להסכם ההלוואה, אשר סעיף 9.1 להסכם לא מגדיר אותה כהפרה יסודית לעניין הפיצוי המוסכם, מזה (וראו בהקשר זה את פירוט ההפרות היסודיות בסעיף 11 לכתב התביעה של המשיב), מזה. המסקנה המתחייבת היא, כי סכום הפיצוי המוסכם נפסק למשיב אך ורק בגין פיגורי המערערים בתשלום הריביות החודשיות, היינו, מדובר, מבחינה מהותית, בריבית פיגורים נוספת, העולה על השיעור המרבי הקבוע בחוק. יש לבטל, אפוא, את חיובם של המערערים בפיצוי המוסכם.

3.נוכח המקובץ לעיל, אנו מאשרים את פסק הדין מטעמיו, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 460(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, זולת בשני העניינים המפורטים בסעיף 2 לעיל, לאמור: תיקונו של חיוב המערערים בריבית פיגורים והעמדתו על סך 7,350 ₪ בלבד נכון ליום הגשת התביעה, וביטולו של חיוב המערערים בפיצוי המוסכם.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות בערעור.

העירבון יוחזר למערערים באמצעות בא כוחם.

ניתן היום, ו' תשרי תשע"ד, 10 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.

יצחק ענבר, שופט

אב"ד

יהודית שבח, שופטת

שאול שוחט, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: