ריבית שנקבעה ע'י לשכת ההוצל'פ עקב פיגור בתשלום מזונות

נדרשנו בערעור לקבוע אם הדין נותן כדברי ביה"ד שריבית שנגבתה ע"י חוק פסיקת ריבית בהוצל"פ יש בה משום גזל, וכן לתת הוראה שבאם אכן לא ניתן על פי הלכה לאשר את הריביות שנגבו - אזי על בית הדין לכלול בפסה"ד הבסיסי בענין מזונות הוראה בדבר פטור מריביות.

ביה"ד האזורי קבע כי הלכה כדעת הרמב"ן שריבית שהוטלה בעל כרחו של לוה ואינה כתוצאה מפסיקה בין הלוה והמלוה אינה בכלל ריבית אלא בכלל גזל. והביאו הסכמה לזה ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א ומהרה"ג ר' י.ש. גלבר בעל ספר נתיבות שלום העוסק בדיני ריבית. ביה"ד האזורי סבור שאת בעית הגזל אין לפטור ע"ס דינא דמלכותא דינא משום שיש ספק לגבי דינא דמלכותא במדינת ישראל ובארץ ישראל. ואנו מקבלים את דעתם ולא מטעמם. כלומר, גם לדעתינו אין כאן משום דינא דמלכותא, אבל לא משום שבא"י או במשטר שאינו מלכותי אין דינא דמלכותא דינא. הנמוק שלנו הוא משום שחוק פסיקת ריבית אינו מטיל את חובת הריבית באופן מוחלט על כל מאחר בפרעון אלא נותן כח ביד הערכאות כולל הוצל"פ לפסוק ריבית והחוק גם מאפשר לערכאות שיקול דעת אם לפסוק ריבית או לאו.

וזה נוסח ולשון סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א: "רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף... רשאית לפי שיקול דעתה לפסוק ריבית על אותו סכום כולו או מקצתו". ובפס"ד ע"א 2833/90 חוב אשר לא שולם במועדו נושא הפרשי ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א 1961 מיום הווצר חובת התשלום ועד לתשלום בפועל.

מ"מ פסיקת ריבית היא חיוב שמופעל ע"י שפיטה ולפי כללי בתי המשפט והבנתם, והם יכולים גם שלא לפסוק ריבית. החוק אינו מחייב ריבית באופן של ציווי. גם יש לטעון שההוצל"פ כפופה לבית הדין שפסק את החיוב הבסיסי ובתי הדין יכולים להורות שהחוב לא ישא ריבית א"כ זה מגרע בתוקף הדינא דמלכותא [ולא נאמר כי כיון שיש מנהג קבוע בהוצל"פ לחייב ריבית הרי זה כאילו שהחוק גוזר כן].

אולם הגיע אלינו קונטרס מת"ח העוסק בפסקים שלפנינו והוא מעלה סברא שביה"ד לא צריך להזדקק לתביעה של הבעל כלל. כי הבעל בכך שלא שילם במועד שחויב על ידי ביה"ד גרם לכך שהאשה תתבע אותו בהוצל"פ, ויש מקום לומר שאין לביה"ד להזדקק לתביעתו כנגד הממון שנפסק ע"י הערכאות.

ולא נראו לנו דבריו. הרמ"א בחו"מ סי' כו פסק כי מי שתבע בערכאות והפסיד שאין אנו נזקקים לו. בדין זה נאמרו כמה טעמים:

א.     בזה שתבע בערכאות קיבל על עצמו את דיניהם. תומים ונתיבות בפי' א. וזה לא שייך בעניננו שהרי האשה תבעה בהוצל"פ.

ב.      יש לקנוס מי שתובע בערכאות-תומים. ונתיבות כתב שזה עיקר. וגם זה לא שייך לפי שהקנס הוא על עברה של הליכה לערכאות וחלול ה' אבל כאן הבעל לא פנה לערכאות ורק גרם לאשה שתתבע. ובנוסף, יש לדון אם ההוצל"פ היא שליח בי"ד כיון שאין זרוע אחרת לביה"ד וא"כ אין הוא בגדר ערכאות וצע"ג.

אולם למרות שדין זה אינו שייך לדינו של הרמ"א בסימן כו, מ"מ יש לדון מסיבה אחרת. במקרים שהבעל לא פרע משום שאין לו לפרוע אזי אינו נחשב כמאן דלא ציית דינא.

אולם במקום שהבעל יכול היה לפרוע ולא פרע, יש לו דין של מאן דלא ציית דינא וא"כ רשאי בי"ד שלא לדון בתביעות שלו, אם נגרמו כתוצאה מכך שהוא אינו ציית דינא. כמו כן, יש לבדוק אם כבר נכנסו לדין, אם יכולים להסתלק ולא לפסוק.

כמו"כ יש לשאול, מה יהיה הפתרון כאשר הבעל אינו יכול לפרוע, שאז אינו בגדר לא ציית דינא. אולם כאשר ביה"ד פסק פס"ד מחייב בעניני מזונות בודאי בררו שהוא יכול לפרוע ולכן הוה כמי שאינו ציית דינא.

המקור לכך הוא בגמ' סנהדרין כט, א שמר עוקבא לא רצה לשבת בדין של קרוביו שנתרחקו והוא כשר מדינא לשבת בדינם. טענו בעלי הדין שיש להם הוכחה שהלכה שקרוב שנתרחק כשר לדון. השיב להם מר עוקבא "דלא קאמינא פסילנא לכו לדינא אלא משום דלא ציתיתו דינא" כלומר אינו פסול לדון אלא אינו רוצה ואינו מחויב לדון אותם משום שאינם צייתנים לדינא. ומעיר ע"ז בהגהות אשרי פ"ג סימן כ' ואע"פ שהדין מצות עשה הוא, אף על פי כן במקום שאדם יודע שאין נשמעין לו פטור מלומר להם הדין ושמעינן ממר עוקבא שלא רצה להזדקק לדין דבני חמוה וקרוב ונתרחק הוא משום דלא צייתי דינא. משמע שאינו חייב להזדקק לכתחילה וגם אם נזקק פטור מלדון או לומר להם את הדין. כלומר, פטור מלפסוק.

ובאור זרוע השלם כתב וז"ל: יש לי ללמוד ממעשה דמר עוקבא ... דאע"ג דקיימא לן שהדין מצות עשה, אעפ"כ במקום שאדם יודע שאין נשמעין לו פטור הוא מלומר (מלדון) להם הדין שהרי מר עוקבא לא רצה להזקק לדין דבני חמוה משום דלא צייתי דינא. ולעיל נמי פ"ק (ו,ב) תניא ר' יהודה אומר שניים שבאו לפניך אחד רק ואחד חזק עד שלא תשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם. ושילהי הבא על יבמתו (יבמות סה,ב) אמר ר' אילעא משום ר' יהודה בר שמעון כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. פירש רבנו יהודה בר נתן זצ"ל דבר הנשמע דכתיב הוכח תוכיח למי שיקבל ממנו ר' אבא אמר חובה שנאמר אל תוכל לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.

נראה שהאור זרוע קיבץ כאן הלכות אחדות שקרובות בעשייתן (שפעמים אין חובה לומר את דבר ההלכה) אבל אינן דומות זו לזו בטעמיהן. תחילה כתב בענין להזקק לדין שאין בעלי הדין צייתי דינא וזה כנראה מטעם זילותא דבי דינא או שבכה"ג לא נאמר המצוות עשה לדון דלא נצטוינו לדון כאשר הדין לא יקויים. הדין השני קשור בחשש ופחד של הדיין שמא החזק ירדפהו לדין וע"ז כתיב לא תגורו שכאשר נכנס לדין חייב להמשיך, וההלכה השלישית היא במצות תוכחה.

העולה מזה לדינא, שכאשר הדיין רואה שלפניו איניש דלא ציית דינא אין כלפיו מצות עשה לדון ובזה אין נפ"מ אם נכנס לדין או לאו. נראה ג"כ שאם נראה לדיין שבנדון זה יהיה הדין לטובת האיש שאינו מצית לדין (כאשר הדין לחובתו) שגם אז הוא פטור מלדון. כאשר הדיין רוצה להסתלק מחשש שמא הבעל דין ירדפהו או יזיק לו נפסק בשו"ע שאם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם זה משום שהממונה לרבים אינו יכול להסתלק אבל אם סבור שלא ישמע לו ויהיה זילותא דבי"ד נראה שאין הבדל בין ממונה לרבים או לאו, אדרבה כשהוא ממונה לרבים ולא ישמע לו יש זילותא דבי"ד טפי.

אמנם משמע מכל הנ"ל שיש פטור מלומר להם הדין. אבל אם ביה"ד האזורי בחר לומר להם הדין, אין אנו יכולים לבטל מפני כן את פסקו ולכן עלינו להכנס לגופו של ערעור.

לגופו של ערעור, כבר כתבנו לעיל את דעתנו שאין בפסיקת ריבית ע"י הוצל"פ משום דדינא דמלכותא דינא.

אולם להלכה למעשה, במה שביה"ד פסק שריבית שהאשה גבתה כבר באמצעות הוצל"פ תקוזז מהמזונות העתידיים, יש לטעון כי כיון שהמזונות העתידיים הם מזונות הילדים והאם רק אפוטרופוס עליהם (ועל קנית מזון ביגוד ויתר צרכיהם) אין לקזז מזונות העתיד בשעור הריבית שהאם גבתה. אמנם אם לאם יש ממה לפרוע את כספי הריבית שלקחה אזי יכול ביה"ד לומר לה שתזון את הילדים בכספי החוב שהיא חייבת. אולם אם אין לאם ממה לפרוע אזי אין ביה"ד יכול לומר לילדים צאו והתפרנסו מחוב אמכם שאין לה ממון לפרעו וא"כ אין לילדים ממה להתפרנס.

למסקנה, הערעור מתקבל בכפוף לאמור לעיל, ולכן: