רחמני ואח' נ' הטלביזיה החינוכית הישראלית מדינת ישראל משרד החינוך ואח'

פסק דין

1. תביעה לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: החוק, או חוק זכות יוצרים), במסגרתה נדרשת הטלוויזיה החינוכית הישראלית (להלן: הנתבעת) לשלם לתובע, צלם עיתונות במקצועו, פיצויים בסכום המרבי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק הן בשל הפרת זכות היוצרים שיש לו, על פי הנטען, בתמונה שצילם, ואשר פורסמה במסגרת תכנית טלוויזיה, ששודרה על ידי הנתבעת, והן בשל הפרת הזכות המוסרית, ובסך הכל 200,000 ₪. עוד מתבקש במסגרת התביעה סעד של צו מניעה קבוע לפיו ייאסר על הנתבעת לעשות בעתיד שימוש כלשהו בצילום נשוא התביעה בכל דרך, אלא אם יינתן לתובע קרדיט נאות על ידי ציון שמו בשקופית על גבי המסך בעת הקרנת הצילומים, באופן שיורה עליו בית המשפט.

2. המדובר בתמונה שצילם התובע במהלך פעולת ההשתלטות על חוטפי אוטובוס קו 300 בשנת 1984, ובה נראה בחיים אחד משני המחבלים שחוסלו מאוחר יותר על ידי השב"כ. צילום זה פורסם לראשונה בעיתון "מעריב", לאחר פרסום דו"ח ועדת "זורע", והתלווה אליו קרדיט מפורש של התובע כמי שצילם אותו. לטענת התובע המדובר ביצירה שחלה עליה הגנת החוק, וכי על אף שהתמונה צולמה במסגרת שירותים שסיפק לעיתון "מעריב", הוסכם בינו לבין העיתון כי זכות היוצרים בצילום שמורה לו, וכי העיתון יוכל להשתמש בה לצרכיו שלו בלבד.

ביום 21.3.12 שידרה הנתבעת תכנית האקטואליה "עושים סדר", במסגרת שידורי הערוץ השני. התכנית הוקדשה, בין היתר, לפרשת קו 300. על פי הנטען בכתב התביעה, במהלכה הוקרן על המסך, לפחות שש פעמים ו"במשך דקות ארוכות", הצילום נשוא התביעה. הצילום הוקרן מבלי שהוענק הקרדיט לתובע.

3. התביעה הוגשה, כאמור, נגד הטלוויזיה החינוכית הישראלית, וזו שלחה הודעת צד ג' למפיקת התכנית, חברת נתיב נועם תקשורת והפקות טלוויזיה בע"מ (להלן: החברה), שהפיקה את התכנית על פי חוזה שנערך בינה לבין הנתבעת, בעקבות מכרז בו זכתה.

4. נראה כי אין חולק שהצילום בו מדובר הינו צילום שעל דרך העיקרון הגנתו של החוק פרושה עליו (וראו גם רע"א 7774/09 ויינברג נ' ויסהוף, מיום 28.8.12). אלא שהצדדים חלוקים בשאלה האם התובע הוא בעל זכות היוצרים בצילום, כפי שהם חלוקים בשאלה האם השימוש בצילום היה בגדר "שימוש מותר" כמשמעותו בפרק ד' לחוק, ולפיכך לא היה צורך בקבלת רשות מבעל הזכות ובתשלום תמורה עבור השימוש בו.

אפנה תחילה להכרעה בשאלת זכותו של התובע בצילום, המתחייבת בטרם אגש לבירור יתר הטענות.

האם התובע הוא בעל זכות היוצרים בצילום

5. אין חולק, כי בעת שצילם התובע את הצילום שררו יחסי עובד - מעביד בינו לבין העיתון "מעריב". חוק זכות יוצרים קובע בסעיף 34, כי המעביד הוא "הבעלים הראשון" ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו או במהלכה, אלא אם הוסכם ביניהם אחרת.

6. על מנת להוכיח כי בין "מעריב" לבין התובע הוסכם אחרת, העיד התובעת את מר נמרוד צ'פני, העובד בארכיון העיתון החל משנת 1991, ומונה כמנהלו בשנת 2002. על פי האמור בתצהירו, וכך גם העיד, מאז תחילת עבודתו בעיתון ידוע לו כי בין התובע לבין העיתון יש הסכמה ולפיה זכות היוצרים בכל הצילומים שצילם התובע נתונה לו, בעוד שלעיתון נתונה זכות שימוש עצמי בלבד.

לא נמצאה לי עילה לפקפק בעדותו. העובדה שאין בידי התובע הסכם בכתב בעניין זה אינה מתמיהה. אין לשלול את האפשרות שההסכמה המתוארת לעיל ניתנה בעל פה, ולא למותר להוסיף כי המדובר במערכת יחסים שהוסדרה לפני כארבעים שנה, עובדה המותירה מקום לאפשרות שהסכם בכתב, ככל שהיה, אבדו עקבותיו.

7. לכך יש להוסיף כי בידי התובע התשליל של הצילום, והוא הוצג לעיון בית המשפט בפתח ישיבת ההוכחות. מאחר שהצילום נעשה בעת שחוק זכות יוצרים 1911 (להלן: "החוק הקודם") היה בתוקף, הרי שמכוחה של הוראת המעבר שבסעיף 78(ט) לחוק זכות יוצרים, חלה על זהות מחבר היצירה הוראת סעיף 21 לחוק הקודם, הקובעת כי "האיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה".

8. המסקנה, אם כן, שהתובע הוא בעל זכות היוצרים בצילום. ואם כך - ככל שהופרה זכות היוצרים שלו, כמו גם זכותו המוסרית בצילום, היה זה בדרך של פגיעה בזכות השידור העומדת לבעל זכות יוצרים כזכותו הבלעדית (סעיף 11(4) לחוק).

נסיבות השידור

9. התכנית שבמסגרתה פורסם הצילום היא תכנית אקטואליה. בין יתר הכתבות ששודרו באותה מהדורה, הייתה כתבה שעסקה בזכייתם של שלושת ראשי השב"כ שחשפו את "פרשת קו 300" בפרס אות מגן השקיפות מטעם ארגון השקיפות העולמי. הכתבה נמשכה כשש דקות, וכללה ריאיון עם אחד מן השלושה, מר רפי מלכא, ועם העיתונאי איתן הבר. ברקע, על גבי מסך, הוקרנה סדרת תמונות ברצף, שחזרה על עצמה פעם אחר פעם עד לסיום הכתבה. אחת מהן היא צילומו של התובע. צפייה בתכנית מעלה, כי בניגוד לנטען בכתב התביעה, הצילום הופיע על גבי המסך לשניות ספורות בכל פעם (ולא במשך "דקות ארוכות"), ובסך הכל שבע פעמים. עוד יש לציין, כי הצילום אינו מופיע על גבי מסך מלא, למעט פעם אחת בה הוא מופיע על גבי 2/3 מן המסך שברקע המרואיינים.

בכתבה לא ניתן קרדיט לאיש מבעלי הצילומים שהוקרנו באופן המתואר לעיל.

10. יצוין, כי התובע עמד על שידור הצילום בזמן אמת. לדבריו, אשתו צפתה בטלוויזיה והזעיקה אותו לחדר בו הייתה כשהודיעו שמשדרים תכנית העוסקת בפרשת קו 300. הוא נכנס לחדר והפעיל מיד את ציוד ההקלטה שיש לו, העומד הכן כל אימת שמשודרת כתבה בנושא. שגרת התנהלותו בכל מקרה כזה היא הכנת ההוכחות להפרת זכות היוצרים שלו ופנייה לעורך דינו לטיפול משפטי. ככל שדרישתו לפיצוי אינה נענית, נעשית פנייה לערכאות (עמ' 6-5).

טענות הצדדים

11. לטענת ב"כ התובע, האחריות להפרת זכות השידור מוטלת על הנתבעת, שכן היא הגורם המשדר, ולא על קבלן המשנה שהפיק את התכנית עבורה. הנתבעת חייבת הייתה לוודא לפני הקרנת התוכנית שאין בה משום הפרת זכות יוצרים, והנה, העדה מטעם הנתבעת אישרה כי לא עשתה כן. לדידו, המדובר בעצימת עיניים ולא בהתנהגות תמת לב, אולם כך או כך, תום לב אינו פוטר מאחריות על פי חוק זכות יוצרים.

עוד סבור ב"כ התובע כי מאחר שלא ניתן קרדיט לתובע על גבי הצילום, אין הנתבעת יכולה ליהנות מן ההגנה של "שימוש הוגן" הקבועה בסעיף 19 לחוק, ודאי לא כשהמדובר בגורם מקצועי חדשותי. מכל מקום, אין ההגנה של "שימוש הוגן" טובה כנגד הפרת הזכות המוסרית שיש לבעל הזכויות ביצירה (להבדיל מהפרת זכות היוצרים שלו), ובענייננו הופרה לא רק זכות היוצרים של התובע אלא גם זכותו המוסרית ששמו ייקרא על יצירתו (סעיף 46(1) לחוק).