רחמים נ' שמואל

פסק דין

לפני תביעה כספית לתשלום סך של 1,322,878 ₪ בגין חוב הלוואה והמחאת זכות.

העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים

1.התובע העמיד לטובת הנתבע ושותפו, מר אילן רבי, הלוואה בסך 2.5 מיליון ₪, שיועדה לצורך רכישת קרקעות הממוקמות בגבעת זאב, על-פי הסכם הלוואה מיום 1.2.10 (להלן: "ההלוואה הראשונה"). זמן קצר לאחר מכן, הציעו הנתבע ושותפו לתובע, כי ילוו ממנו עוד שני מיליון ₪ לצורך רכישת קרקע, ובהמשך אף הציעו לתובע להצטרף אליהם ולמר וקנין רמי, בשותפות לרכישת הקרקע.

2.התובע טוען כי הנתבע ושותפיו הציגו מצגים שונים בדבר רווחיותה של עסקת המקרקעין האמורה, בדבר קיומם של משקיעים אחרים המעוניינים להצטרף להשקעה זו, ואף בדבר קיומם של רוכשים פוטנציאליים. נטען כי לאור המצגים השונים נענה התובע לבקשת הנתבע, הלווה התובע לנתבע ולמר רבי 2 מיליון ₪ נוספים (להלן: "ההלוואה השנייה"), והצטרף אליהם כשותף להשקעות. הצדדים החליטו כי המכשיר המשפטי המתאים לטיפול בהשקעותיהם, למצער משיקולי מס, הנו חשבון נאמנות שבאמצעותו יוחזקו כספי המשקיעים. הסכם הנאמנות נוסח ונוהל על ידי עו"ד ורו"ח, ברוך כחלון (להלן: "הנאמן"), על פי החלוקה הבאה: התובע 11.5%, הנתבע 29.5%, מר רמי 29.5% ומר אילן רבי 29.5%, וכאשר כל אחד מן המשקיעים, אמור היה להעביר כספים לנאמנות על פי חלקו היחסי.

3.התובע טוען כי על מנת שלנתבע ולמר רבי יהיה כסף להשקיע את חלקם ביצירת הנאמנות, העמיד התובע לנתבע ולמר רבי הלוואה בסך 885,000 ₪ לכל אחד, וכן העביר סך של 230,000 ₪ ישירות לנאמנות. כן לטענתו, הוסכם כי הנתבע ומר רביאילן יעבירו לנאמנות סך של 885,000 ₪ כל אחד. את סכום ההלוואה השנייה היה על הנתבע ומר רבי להשיב לתובע כעבור שנתיים, ובריבית שנתית של 4%. ליבתה של התובענה היא בהחזרתה של ההלוואה השנייה על פי ההסכם שנחתם ביום 12.03.2010.

4.לטענת התובע, הוא מסר לנתבע ולמר רבי, שיקים על סך 885,000 ₪ בהתאם להסכם ההלוואה ואלו נפרעו על ידם. נטען כי לימים, נודע לתובע שמתוך הכספים שהועברו לנתבע, העביר האחרון סך של 285,000 ₪ לנאמנות, ואילו את היתרה, שעמדה על סך 600,000 ₪, שמר לעצמו. כן, לטענתו, מר רבי העביר לנתבע סך של 367,000 ₪ מתוך הכספים שקיבל מהתובע.

5.התובע טוען כי החל לחשוד במתרחש, עת התברר לו כי מרבית הכספים לא הועברו לנאמנות כמוסכם, ולאחר שזו נקשרה כבר בהסכמים לרכישת הקרקע. התובע טוען כי פניותיו להזרמת כספים לנאמנות עלו בתוהו, ועל כן סוכלו יכולתה של הנאמנות לעמוד בהתחייבויות אותן נטלה כלפי מוכר הקרקע. התובע טוען כי היה היחיד מבין השותפים בנאמנות שהעביר את חלקו, ומשכך, היה גם הנפגע היחידי.

6.לטענת התובע, הוא פנה אל הנתבע במכתב בו נתבקש לאשר את כוונתו לפרוע את ההלוואה השנייה שנתנה לו ביום 12.03.2012 בסך 885,000 ₪.

7.בנוסף, טוען התובע, כי דרש גם ממר רבי את הכספים המגיעים לו, וזה שילם לו סכומים שונים, ובמסגרת זו המחה מר רבי לתובע, ביום 02.11.2011, את זכותו לקבל מהנתבע סך של 367,000 ₪, סכום שלא קיימת בין הצדדים מחלוקת שהנתבע קיבל ממר רבי.

8.משכך, עותר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו סך של 955,878 ₪ כהחזר הלוואה ובתוספת ריבית שנתית של 4% עד למועד התשלום בפועל ובתוספת הפרשי הצמדה, וכן סך של 367,000 ₪ בגין המחאת הזכות.

9.הנתבע טוען כי התובע והנאמן פעלו יחדיו תוך הטעייה ומרמה, על מנת לנשלו מחלקו במקרקעין, וכי מטרת התביעה היא ניסיון של התובע למנוע ממנו לממש את זכותו לקבל את חלקו, בשיעור של 29.5% מכל אחד ואחד מהמגרשים.

10.לטענת הנתבע, ההלוואה הראשונה היא הלוואה זמנית שנתנה עד ליציאת העסקה אל הפועל ורישומה של הערת אזהרה ו/או צו מניעה, ומשאלו נתקיימו, ומאחר והכספים הנם תשלום עבור ייזום העסקה וצירופו של התובע, אין הנתבע נדרש להשיב את ההלוואה, והתובע גם לא הגיש תביעתו בגין ההלוואה הראשונה. נטען כי התובע נטל כספים מחשבון הנאמנות המשותף בסך 1,008,000 ₪ נכון ליום 15.03.2010, ועל כן נדרש הוא להשיבם לנתבע.

11.הנתבע טוען כי ביום 15.03.2010 הוא העביר סך של 838,000 ₪ לחשבון הנאמנות, וכן שילם סכום נוסף של 170,000 ₪ (ישירות למוכר הקרקע), ובסה"כ 1,008,000 ₪. כן, לטענתו, הנאמן דיווח לרשויות המס כי קיבל מהנתבע סכום של 932,000 ₪ המהווה 29.5% מהנאמנות כולה.

12.הנתבע טוען כי הצדדים הסכימו עם מוכר הקרקע על שינוי הסכם רכישת הקרקע ודחיית התשלומים, עד אשר ימכרו את הקרקע לצד שלישי, כך שלא היתה כל מחויבות חוזית של הנאמנות לתשלום עד לקשירת הסכם עם צד ג'. במהלך אוקטובר 2010, נקשרו הצדדים בהסכם עם קבלן ירושלמי, בו הוסכם על תשלום סך של 680,000 ₪ ליחידת קרקע, וכאשר זו תימכר בלא פחות מ- 1,100,000 ₪. לטענת הנתבע, התובע והנאמן ביטלו את הסכם הנאמנות ללא כל סיבה מוצדקת בהתחשב בכך שהתשלום הבא היה אמור להיות משולם רק כשתירשם הערת אזהרה לטובת הקונה. בנוסף, טוען הנתבע, כי לא הגיע זמן פירעונו של סכום התביעה בגין ההלוואה השנייה, בסך 955,878 ₪, ואף אין הוא נדרש להשיב את ההלוואה השנייה מאחר והעביר את הסכום זה מכבר לנאמן, שהעבירו לתובע, וכמו כן, על פי ההסכם, משנרשם צו מניעה לא קיימת עוד חובה להשיב את הכספים.

13.הנתבע טוען כי בין הצדדים הועברו כספים רבים, אך בפועל, הועברו מהתובע רק 885,000 ₪ אשר גם אותם נטל בחזרה, עת השתלט על כספי הנאמנות, ובאמצעותם רכש לעצמו את הקרקע. כן נטען כי לנתבע זכות לקבל מהתובע 2.5 מיליון ₪ על פי התחייבותו בהסכם ההלוואה הראשונה, לפיו סכום ההלוואה יהיה למענק כשתצא העסקה לפועל, כפי שאכן קרה, ואף עומדת לו זכות לקבל 29.5% מהמקרקעין עליהם השתלט התובע שלא כדין.

דיון והכרעה

1.מטעם התובע העידו הוא עצמו, הנאמן – עו"ד ורו"ח כחלון ברוך, ומר אילן רבי, ומטעם הנתבע, העיד הוא עצמו בלבד.

2.בסיכומיהם חזרו הצדדים על טענותיהם. התובע טען כי העביר לנתבע ולמר רבי שיקים המשוכים על שמו ועל שם אשתו, בסך של 885,000 ₪ כל אחד, אך השיק שנמסר לנתבע, נפרע על ידו בחשבון הבנק של אחיו, מר איתן שמואל, שם הופקד עוד ביום 14.03.2010. לטענת התובע, עד לעדותו של הנתבע לא היתה מחלוקת כי האחרון קיבל ממנו סך של 885,000 ₪ וכי השיק מיום 14.03.2010 נפרע בחשבון הבנק של מר איתן שמואל. התובע טוען כי הנתבע לא פרע ישירות אליו את ההלוואה השנייה שנטל ממנו, וכפי שהוסכם בהסכם ההלוואה השנייה. לטענתו, לא הציג הנתבע כל ראייה להסכמה מאוחרת ולפיה עומדת לנתבע האפשרות לפרוע את ההלוואה בדרך של העברת הכספים לחשבון הנאמנות, ודי בכך כדי לקבוע שהנתבע הפר את הסכם ההלוואה השנייה.

3.כן טוען התובע כי אישור העברת הכספים לנאמנות, אותו הגיש הנתבע, לפיו הועברו כספים מחשבון הבנק של עו"ד קובי לוי שהחזיק בכספים עבור הנתבע, מצביע על העברת כספי ההלוואה הראשונה ולא כספי ההלוואה השנייה, שלגביהם התחייב הנתבע להעבירם לנאמנות. כן טוען התובע כי הנתבע לא הגיש ראיות המוכיחות את מסלול העברת הכספים מחשבון הבנק של אחיו לחשבון הנאמנות ואחיו של הנתבע לא זומן על ידו לצורך מתן עדות בעניין זה. לפיכך הפר הנתבע אף את התחייבותו על פי הסכם ההלוואה השנייה להעביר את הכספים שלווה מהתובע לנאמנות.