רחמים נ' סגיב

החלטה

1.בקשת התובע לצרף שני מומחים כידידי בית המשפט.

רקע

2.עסקינן בתביעה לתשלום דמי תיווך.

לפי הנטען בתביעה, הנתבע פנה לתובע בקשר למכירת מגרש משפחתי.

המגרש היה בבעלות של הנתבע ואחותו (מחצית) ודודו של הנתבע (מחצית נוספת).

טענות ההגנה של הנתבע נגעו הן להיותו של התובע גורם יעיל (ההזמנה הייתה בבלעדיות) והן בנושא החלק ממנו יש לגזור את דמי התיווך – האם חלקו של הנתבע בלבד, או מכלל המגרש.

3.הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, ובהם שניהם התייחסו לשתי הסוגיות האמורות.

4.ביום 25.11.13 התקיימה ישיבת קדם משפט ובה הצדדים טענו את טענותיהם השונות. לאחר מכן נוהל דיון שלא לפרוטוקול, ובסופו, לא הושגה הסכמה.

5.בתום אותו דיון, ביקש ב"כ התובע לצרף עדויות של שני מומחים, שיעסקו באחת הסוגיות השנויות במחלוקת – היא הסוגיה של חיוב הנתבע בגין חלקם של כל הבעלים.

זו הבקשה המונחת לפניי.

הבקשה והתגובה

6.התובע עתר להביא שני מומחים כ"ידידי בית המשפט", שיעידו על נוהג הקיים בעולם התיווך, לפיו כאשר מגיעים בני זוג או משפחה, מסתפקים בהחתמת נציג אחד, שהוא אחראי לתשלום מלוא דמי התיווך. לטענתו, המוסד של "ידידי בית המשפט" הוא כלי לסייע לבית המשפט להכריע בסוגיה כלשהי, על ידי מי שאינו צד ישיר לסכסוך.

7.הנתבע טען כי הבקשה חורגת מסדרי הדין ומדיני הראיות, תוך מתן אפשרות לתובע לערוך "מקצה שיפורים" (כלשונו של הנתבע) שיגרום לעיוות דין לנתבע, ובראש ובראשונה – העובדה שעל התובע לפתוח בהבאת הראיות. עוד ציין, כי המנגנון של "ידיד בית המשפט" כלל אינו ישים למקרה דנן.

דיון

8.דין הבקשה להידחות.

9.בראש ובראשונה, צודק הנתבע כי הבקשה חורגת מסדרי הדין – שהם עניין שבמהות. זכותו של הנתבע להביא את ראיותיו לאחר התובע היא זכות מהותית החורגת מעניין פרוצדוראלי גרידא– רע"א 4617/03 טמבור בע"מ נ' איתן אטיאס (8.7.03).

בנסיבות המקרה דנן, בקשת התובע לא רק שהובאה לאחר שהנתבע הגיש את ראיותיו, אלא לאחר שהתקיים דיון שלאחריו התובע סבר, ככל הנראה, כי הראיות שהביא אינן תומכות דין בעמדתו. למעשה, מבחינת סדרי הדין מדובר במצב שבו לאחר שהנתבע סיים בהבאת ראיותיו, התובע מבקש להציג ראיות נוספות, שאינן בגדר ראיות הזמה. מצב זה מפר את האיזון הקיים לפי סדרי הדין, וגורם עיוות דין של ממש לנתבע.

10.זאת ועוד, לא מדובר בראיה שהתובע לא היה יכול לצפות את הצורך בה. כפי שציינתי, המחלוקות היו ידועות היטב, לרבות המחלוקת בשאלה האם חתימתו של הנתבע מחייבת אותו ביחס למגרש בשלמותו. התובע אף התייחס למחלוקת זו, (ר' למשל סעיף 3 לתצהירו). ככל שהתובע סבר כי מעבר לאמור בתצהירו בסוגיה זו יש מקום גם להביא ראיות נוספות, היה עליו לעשות כן במסגרת הגשת תצהיריו.

במאמר מוסגר אציין, כי אף התועלת בראיות אלו אינה ברורה, שכן בתיק זה המחלוקת בסוגיה זו נוגעת לנסיבות עובדתיות וספציפיות ביותר שאינן קשורות ל"נוהג" כזה או אחר בעולם התיווך. כך, העובדה שהנתבע, לפי הנטען, היה בסכסוך עם הבעלים של מחצית המגרש, וכך המשמעות שיש לייחס, אם בכלל, לכך שאחותו של הנתבע נכחה בפגישה, מצד אחד, אך לא חתמה, מצד שני.