רז נ' קנדרו

פסק דין

בפני תובענה בסדר דין מהיר ובהתאם להוראות תקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אפרט להלן בתמצית את עיקרי פסק הדין :

התובע, מר שלמה-דקל רז (להלן: "התובע") מחזיק בידו המחאה משוכה מחשבון הבנק של הנתבעת, הגב' מלכה קנדרו (להלן: "הנתבעת"). ההמחאה הינה על סך של 2,700 ₪ ומועד פרעונה 27/6/2011 (להלן: "ההמחאה"). אין חולק כי ההמחאה (והמחאה נוספת) ניתנו על ידי הנתבעת ובעלה, מר יוסי קנדרו (להלן: "יוסי") לתובע במסגרת הסכמות שהיו בין הצדדים. בבסיס אותן הסכמות היתה הלוואה שהעניק התובע ליוסי וההמחאה בה עסקינן, כמו גם ההמחאה הנוספת נועדו להשיב לתובע חלק מאותה הלוואה. ההמחאה הוצגה לפרעון בלשכת ההוצל"פ והנתבעת הגישה התנגדות. בתצהיר שתומך בהתנגדות הועלו טענות באשר לכך שלשיטת הנתבעת היא אינה חייבת בפרעון ההמחאה. ביום 11/6/12 התקיים דיון בפני כב' הרשם הבכיר זיתוני אשר בסופו התקבלה ההתנגדות, בכפוף להפקדת 2,700 ₪ בקופת ביהמ"ש. הסכום הופקד והתיק עבר אליי.

היום שמעתי את התובע, הנתבעת, יוסי, ועד נוסף בשם מר זקי רצון (להלן: "רצון"). לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי לקבל את התביעה. היות ואין חולק שאכן ההמחאה ניתנה לתובע כחלק מהסדר השבת הלוואה שנטל יוסי מהתובע (וראו שהנתבעת הודתה בכך שאכן המדובר בשיק שנועד לפרוע את ההלוואה בעמ' 1, שורות 11-14 לדיון שהתנהל ביום 11/6/12) – אזי שיש רק לבחון את הסבריה של הנתבעת לגבי אי פרעון ההמחאה.

בסעיף 2 לתצהיר של הנתבעת (מיום 5/12/11) היא טוענת שאכן יוסי מסר לתובע מספר שיקים תמורת כסף שהתובע הלווה ליוסי וכי "דקל רז קיבל את כספו במלואו והוא היה אמור להחזיר את השיק האחרון". משמע, שהגרסה שמופיעה בתצהיר הינה שסכום ההמחאה שולם במלואו לידי התובע ואין צורך להוסיף ולשלם דבר. לעומת זאת, במהלך החקירה ביום 11/6/12 (עמ' 2, שורות 13 ואילך) טענה הנתבעת כי כנגד ההמחאה יוסי נתן לתובע 2,000 ₪ במזומן וכדבריה: "את הכסף הוא קיבל ואולי נשאר 700 שאני חייבת לו ולא 2,700". בעמוד 3, שורה 2 לאותו דיון חזרה הנתבעת על עמדתה לפיה "אני לא חייבת לו שום דבר חוץ מ-700 ₪, שזה בערך. אני שילמתי לו את כל הכסף". הנתבעת נשאלה מדוע הם לא דאגו להחתמת התובע על מסמך באשר לכך שהוא קיבל לידיו 2,000 ₪ מתוך 2,700 ₪ שנקובים בהמחאה והיא השיבה שהמדובר במכרים (ויודגש שהמדובר בקרובי משפחה).

במהלך הדיון שהתקיים היום בפניי הכחיש התובע כי קיבל לידיו סכום במזומן או באופן אחר, בסך זה או אחר, כנגד ההמחאה. הנתבעת העידה כי יוסי שילם לתובע 1,700 ₪ במזומן על חשבון ההמחאה וכי יש עוד לקזז מסכום ההמחאה 300 ₪ אשר התובע היה צריך לשלם ליוסי בגין עבודת קבלנות שיוסי ביצע עבורו. מכאן שלשיטתה, אם יוסי נתן לתובע 1,700 ₪ ומתוך זה מנכים 300 ₪, אזי שלמעשה היתרה היא 1,400 ₪ (עמ' 6, שורות 9-17). כאשר הנתבעת נשאלה למה לא צריך לשלם לתובע את היתרה (אף אם נצא מנקודת הנחה ששולם סכום מסוים במזומן) השיבה שהתובע פנה אליה בצורה בוטה ומעליבה, כולל השמעת גידופים וקללות וכי בין התובע לבין יוסי התפתח ויכוח אלים, כי התובע מחזיק בידיו כלי עבודה ששייכים ליוסי, כי התובע נטל לידיו שלא כדין רכב שהיה שייך לנתבעת ולכן, בשל כל הסיבות הללו במצטבר – אין היא חייבת לשלם לתובע את היתרה. כבר עתה יצוין כי זוהי אינה הגרסה שמסרה הנתבעת במהלך החקירה בפני כב' הרשם. באותה ישיבה היא ציינה מצד אחד ששולם לתובע מלוא הסכום ומצד שני ציינה ששולמו לו 2,000 ₪. היא לא ציינה בפני כב' הרשם ששולמו רק 1,700 ₪ וכי 300 ₪ נוספים ניתנים לקיזוז בגין אותה עבודת קבלנות משנה שביצע יוסי. יוסי נחקר אף הוא בפניי וגרסתו תאמה לגרסת הנתבעת, דהיינו, שהוא שילם לנתבע 1,700 ₪ במזומן, כאשר לכך יש להוסיף עוד 300 ₪ שהתובע צריך לשלם ליוסי בגין אותה עבודה ולכן (בעמ' 7, שורה 15) מודה יוסי שנותרו עוד 700 ₪ לתשלום.

היות והנתבעת לא הוכיחה ברמת ההוכחה הראויה שהיא או יוסי נתנו לתובע 1,700 ₪ במזומן על חשבון ההמחאה והיות ולא הוכח שהתובע חייב ליוסי 300 ₪ בגין ביצוע עבודה זו או אחרת (מעבר לכך שטענה זו לא עלתה בשלבים הקודמים של הדיון) מצאתי שלא אוכל לאמץ את גרסת הנתבעת. טענה כנגד החובה לשלם מכח עילה שטרית יכולה להיות תשלום חלופי במזומן, אך טענה זו לא הוכחה. העובדה שהנתבעת ובעלה העידו שניהם לגבי אותם הנתונים אינה יכולה להוות סיבה לקבלת הגרסה, ובמיוחד לאור הסתירות בין הגרסה שמסרה הנתבעת במהלך הדיון לבין הגרסה שמסרה בפני כב' הרשם, לבין הדברים שמפורטים בתצהירה.

באשר לטענה שיש צורך לקזז כל יתרת חוב כנגד השבת אותה כלי עבודה נטענים, או כנגד חוב זה או אחר שקשור ברכב – אזי שגם טענה זו לא הוכחה ועם כל הכבוד לעד רצון, הרי שמעורבותו במחלוקת אינה יכולה להוות ראיה לכך שאכן נלקח הרכב או שאכן נלקחו הכלים. יש לציין שמר רצון הקפיד להעיד רק לגבי דברים שהוא יודע מידיעתו האישית והקפיד לציין לגבי חלקים אחרים בעדותו שהוא למעשה שמע עליהם מאת אחד הצדדים. לכן, העד רצון לא ראה במו עיניו שנלקחו הכלים או שנלקח הרכב ועדותו אינה יכולה לתמוך בטענה שאכן בוצעו מהלכים שכאלה, או כי נוצר חוב בגין מהלכים שכאלה – אשר ניתן לקזז אותו כנגד ההמחאה.

לכן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את סכום ההמחאה – 2,700 ₪. לא מצאתי להוסיף לסכום הפרשי הצמדה וריבית ואף לא הוצאות, בשל שלשיטתי התובע עצמו כשל אף הוא בניהול ענייניו. התובע טוען שהוא העניק הלוואות בסכומים משמעותיים, שדאג להשבת חלק מהסכומים באמצעות המחאות אלו ואחרות, הסביר שהוא העביר ליוסי המחאות עתידיות של לקוחות שלו על מנת שיוסי יוכן לסחר אותן הלאה, לא דאג לקיים רישום מסודר לגבי הסכומים, לא דאג להחתים את יוסי על הסכם הלוואה והחשוב מכך – הגיש את השיק לבנק כאשר הוא ידע שאין לו כיסוי (וזאת על פי הסבריו בעצמו). נדמה לי שבנסיבות, ואף לאור העובדה שהמדובר בבני משפחה שאין לחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות נוספות מעבר לסכום ההמחאה המקורית.

כיוון שהנתבעת הפקידה בקופת ביהמ"ש 2,700 ₪ - יש להעביר את הסכום לתובע מידית, באמצעות בא כוחו.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ג, 10 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: