רותם נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 29.05.11, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין משטרה מוסמך על השבתת רכבה של המבקשת למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה בשכרות אותה ביצע בנה של המבקשת.

אומנם ב"כ המבקשת לא ביקש לטעון לעניין ראיות כנגד הנהג, אך משהוגש תיק החקירה לעיוני, עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך שהנהג, כאמור בנה של המבקשת, נעצר על ידי השוטרים לבדיקת אלכוהול, כשל בבדיקת נשיפון, הובל לבדיקת ינשוף לה הסכים, זאת תוך הקפדה על הדרישות המקדימות לבדיקה ואכן בגופו נמדדה כמות אלכוהול גבוהה, ברמה של 380 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף - אשר על כן חומר החקירה מספק ביותר מבחינת ראיות לכאורה.

עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)

1.הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

אין ספק שהרכב נמסר לנהג ע"י המבקשת (אימו), ולא נעשה כל ניסיון מעשי מצידה למנוע את העבירה, כדרישת הסעיף.

לעניין זה העלה ב"כ המבקשת טענה שאיני מקבל, ולפיה לאור העובדה שהאם התריעה בפני בנה שלא ייסע שיכור, זה מספיק לעניין הפיקוח של בעל הרכב על הנהג. כאמור איני מקבל טענה זו, אין ספק שהרף של "בעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה" הנו גבוה ביותר, וכי ככל עניין עובדתי הוא דורש הוכחה, דבר שאינו מתקיים בענייננו, מה גם שטענת אזהרה כללית אינה עומדת, ואף כלל אינה מתקרבת לדרישת החוק ע"פ הפסיקה בנושא.

עוד אציין, כי כיוון שהנהג בפועל הוא בנה של המבקשת, הרי בהחלט יתכן שבמצב זה השבת הרכב לידי המבקשת משמעותה – השבת הרכב לקרבתו של עובר העבירה עצמו ובכך בבחינת שימת מכשול בפני מי שעלול להיכשל בו.

שקלתי היטב את טעוני המבקשת שיגרמו לה ולמשפחתה ובמיוחד לבעלה (אביו של הנהג) שהנו נכה צה"ל, קשיים רבים בניהול אורח חייהם, בעקבות השבתת הרכב. ולעניין זה אציין כי בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע עבירות בעת השימוש ברכבו ואין ספק שעבירת השכרות הנה עבירה חמורה ביותר.

לעניין נכות בעלה של המבקשת, אציין כי כל אשר הוצג לבית המשפט הייתה תעודת נכה צה"ל, לא הוצגו לבית המשפט כל אישורים לעניין מהות הנכות, לא הוצגו כל אישורים לגבי טיפולים רפואיים קרובים, המבקשת ובעלה עצמם לא התייצב לדיון על מנת שיוכל בית המשפט לכל הפחות להתרשם ממצבו ואף לא צורף תצהיר בנושא.

יתרה מכך, למרות שמי שנכח בשימוע הנו אביו של הנהג, דהינו האדם שנטען לגביו שהוא נכה, הרי הוא עצמו לא העלה כלל את טענת היותו נכה לפני הקצין ורק ביקש התחשבות כיוון שמדובר ברכב חברה, רכב עבודה.

במצב עניינים זה מתקשה בית המשפט לבוא לקראת המבקשת, על רקע מצבו הרפואי של בעלה.

לקראת סיום, אוסיף כי קיימת למבקשת האופציה של שכירת רכב חלופי שישמש אותה ואת משפחתה למטרות אותם צינה בבקשתה.

לאור האמור מצאתי החלטת הקצין סבירה.

מתוך תקווה שבנה של המבקשת למד או ילמד את שיעורו, הריני דוחה את הבקשה.