רות ברגר נ' מרגריטה אשטיליא ואח'

החלטה

1.לאחר עיון בבקשה לביטול פסק-דין, ובבקשה להארכת מועד להגשתה, ובתגובות הצדדים על הבקשה, באתי לכלל מסקנה שדין הבקשות להתקבל.

2.לעניין המועד:

א.אמנם, הבקשה לא כללה פרטים מהותיים, אולם אלה הושלמו בתגובת המבקש, ועל פני הדברים, הובא הסבר מניח את הדעת לזמן שחלף מחודש מרץ 2012 ועד להגשת הבקשה.

ב.אכן, בפי המשיבות טענה, כי המבקש ידע על הליכי ההוצאה לפועל, ומכל מקום על מועד הפינוי, לפני ביצוע הפינוי בפועל, אולם גם אם נקבל את טענת המשיבות בעניין זה, לא ניתן להסיק בהכרח מכך, אלא שהמבקש ידע כי ניתן פסק-דין לפינוי הנכס; אולם, אם אכן לא התגורר בנכס (ועל כך עוד להלן), ממילא לא מוכיח הדבר כי סבר שאותו פסק-דין ניתן גם נגדו (בהבחנה מנתינתו נגד אמו, השוכרת).

ג.נזכור, כי הגם שעל המבקש הנטל לבסס את הטענות המקימות הצדקה להארכת מועד, על המשיבות הנטל להוכיח כי המבקש ידע על פסק-הדין מוקדם מהמועד בו הוא מודה. במצב דברים זה, בו מדובר בשתי גרסאות מנוגדות לאירוע נקודתי שאין לו עדים אחרים, המאזניים מעויינים, ויד המשיבות על התחתונה.

3.לעניין ביטול פסק-הדין:

א.פסק-הדין ניתן בהתבסס על תצהיר שליח בדבר מסירת כתב התביעה לידי אמו של המבקש, וסירובה של זו לחתום על אישור המסירה. לא מצאתי בתצהיר השליח זכר לבירור שערך אודות מגורי המבקש עם אמו באותה תקופה. לפיכך, לא ברור היסוד לטענתו, המשתמעת מאופן ניסוח אישור המסירה, כי כתב התביעה נמסר לבן משפחה של המבקש "הגר עמו".

ב.המבקש עצמו מכחיש את מגוריו במקום, ואף מצרף כאסמכתא רשימת מקומות מגורים רשומים. צודקות המשיבות, כי אסמכתא זו אינה הוכחה למקום מגורים בפועל, אולם יש בה חיזוק לגרסת המבקש.

ג.מנגד, עומדת גרסת המשיבות הנשענת על 3 רגליים: בקשת אם-המבקש מהמשיבה 1 כי תסכים למגורי המבקש בנכס; התרשמות המשיבה 1 מאופן אמירת דברים קשים שהיא מייחסת למבקש; ודבריה של שכנה עלומה. שלוש רגליים אלה הן רעועות למדי: הראשונה ארעה במועד לא ידוע, אולם על פי המשתמע מהצגת הדברים בכתב התביעה התנהלה שיחה זו סמוך לאחר תחילת השכירות, דהיינו: כשנתיים לפני מועד המסירה הנטען, וממילא לא עולה ממנה בבירור כי המבקש בפועל אכן החל לגור בנכס. השניה עמומה, נטולת פירוט, ואינה יותר מהסקת מסקנות. ואילו השלישית מתבססת על עדות מפי השמועה, בלא שהובא תצהירה של אותה שכנה, שאולי היה בו כדי להכריע את הכף. מכאן, כי אין בשלב זה בסיס עובדתי לקביעה, כי המבקש התגורר בפועל עם אמו בעת המסירה (או בכלל).

ד.משכך, יש בסיס עובדתי לטענה, כי במתן פסק-הדין נפל פגם היורד לשורשו, ומן הדין לבטלו "מחמת הצדק".

4.אוסיף בשולי הדברים 3 הערות:

א.ראשית, ברי כי יש חשיבות גם להעדר תצהיר מאת אמו של המבקש, אולם דומה שמחדל זה מתאזן מול המחדל שבאי הבאת תצהיר השכנה, כאמור לעיל.

ב.שנית, עסקינן במצב חריג, בו עצם עילת התביעה ועילת מתן פסק-הדין נשענות שתיהן על אותה עובדה שנויה במחלוקת, והיא: מגורי המבקש בבית ששכרה אמו. אם גר שם המבקש, כי אז בדין נתבע, ובדין ניתן פסק-הדין; אם לא גר שם המבקש, כי אז נשמט היסוד לתביעה נגדו, וממילא גם נשמט היסוד למתן פסק-הדין. דומה שבמצב דברים זה, תחושת הצדק מחייבת ביטול פסק-הדין ולו על מנת שניתן יהיה לברר את העובדה היסודית המשמשת עילה לתביעה עצמה.

ג.הערה שלישית נובעת מהערה שניה זו, והיא כי מלכתחילה נפל פגם בהגשת כתב התביעה כפי שהוגש, לפי סדר דין מקוצר, שעה שאין כל ראיה בכתב הקושרת את המבקש לנכס המושכר ולעילת התביעה.

5.התוצאה מכל האמור היא זו:

א.אני מקבל את הבקשה להארכת מועד, שכן מקובל בפסיקה לראות בעיכובים הנובעים מהסדרת ייצוג על פי חוק הסיוע המשפטי כטעם מיוחד להארכת מועדים, ומאחר שלא הוכח שהמבקש ידע על פסק-הדין יותר מכמה ימים לפני מועד פנייתו ללשכת הסיוע המשפטי.

ב.אני מקבל את הבקשה לביטול פסק-הדין מאחר שלא הוכח שהמבקש התגורר בבית בו נמסר עבורו כתב התביעה, כנטען, לידי אמו.

ג.עיכוב הליכי ההוצאה לפועל נגד המבקש יימשך.

ד.בנסיבות אלה, אין צו להוצאות.