רושרוש נ' נאמן ואח'

החלטה

בתיק זה חייבתי את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע 1. התביעה כנגד הנתבע 2 נדחתה (ראה החלטה מיום 25.10.11).

על ההחלטה לחייב את התובע בהפקדת ערובה, הגיש התובע בקשת רשות ערעור. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.1.12 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה לרשות ערעור, דן בבקשה כבערעור, קיבל את הערעור וביטל את ההחלטה שחייבה את התובע בהפקדת ערובה תוך שהוא מחזיר את הדיון לבית המשפט כאן על מנת לתת שוב החלטה בנושא הפקדת הערובה תוך "זיקה לסיכויי התביעה".

לפיכך שבתי ועיינתי בטיעוני הצדדים כפי שהם עולים מכתבי הטענות ומתצהירי העדות הראשית וכן מהדיון שהיה בפני ביום 25.10.11, וגם לאחר ששבתי ושקלתי את הבקשה, גם לאור החובה לאזן בין מצבו הכספי של התובע לבין סיכויי תביעתו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע.

צינתי כבר, בהחלטה מיום 25.10.11, כי התובע, על דעת עצמו וחרף החלטות שניתנו בעניינו, מסרב לשלם את החוב נשוא תיק ההוצל"פ שנפתח נגדו, כמו גם את ההוצאות שחויב בהן במסגרת בקשה שהגיש בטענת "פרעתי", ואשר נדחתה על ידי כב' רשם ההוצאה לפועל.

התובע עצמו טען בדיון שהיה בפני ביום 25.10.11 כי מצבו הכלכלי איתן ואין לו כל קושי לשלם את סכום תיק ההוצאה לפועל ואת סכום ההוצאות שחויב בהן (עמוד 3 שורה 25, ועמוד 4 שורות 1-3), אלא שהוא החליט (!) שלא לשלם כל עוד תלויה ועומדת התביעה שבפני, ומבלי שניתנה החלטה המתירה לו לעכב את התשלום.

בנסיבות האלה, סברתי כי אין מדובר במקרה רגיל אלא במקרה הנכנס לגדר המקרים החריגים, שבהם יורה בית המשפט לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, כתנאי להמשך ההליכים.

עוד סברתי כי אין זה מקרה רגיל , בו יש לבחון את סיכויי התביעה להצליח שמא תחסם דרכו של חסר אמצעים לבית המשפט, רק מחמת היותו חסר אמצעים, שכן אין מדובר בחסר אמצעים כי אם בבעל יכולת שהחליט , על דעת עצמו, שלא לשלם הוצאות שחויב בהן .

עם זאת, חזקה עלי מצוות בית המשפט המחוזי, ובחנתי לכן את סיכויי התביעה להצליח, והגעתי לכלל מסקנה כי גם בשל סיכוייה הקלושים של התביעה להצליח, יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה.

בין הצדדים נחתמו שני הסכמים, הסכם "גילה" והסכם "הכותל".

הסכמים אלה עסקו ברכישת מקרקעין בפארק גילה בירושלים ובנכס הסמוך לכותל, ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים.

על פי הסכם גילה שולמה לתובע מקדמה בסכום של 50,000$, וסוכם כי אם העיסקה לא תצא בסופו של דבר אל הפועל, יחזיר התובע את המקדמה. העיסקה לא יצאה אל הפועל אך התובע סרב להחזיר את המקדמה. לפיכך, הוגשה נגדו תביעה, לחייבו להחזיר את המקדמה. במסגרת אותה תביעה הושג הסכם פשרה ולפיו התחייב התובע להחזיר לנתבע 1 את סכום המקדמה בתוך 90 יום, אלא אם ייחתם בין הצדדים הסכם בעניין הכותל, ברוח זכרון הדברים שהוגש לבית המשפט כחלק מאותה פשרה, וסומן "א". הסכם כזה לא נחתם והנתבע 1 פנה אפוא בהליכי הוצאה לפועל לגביית הסך של 50,000$ , שהיה על התובע להחזיר לידיו.

התובע הגיש בתיק ההוצאה לפועל בקשה לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, בטענת פרעתי, ובה טען כי אין הוא חייב להחזיר לנתבע את המקדמה. בקשתו נדחתה והתובע הופנה לנקוט הליכים בבית המשפט אם ימצא לנכון לעשות כן, תוך שהוא מחויב בהוצאות הנתבע בגין הבקשה שנדחתה.

התובע לא שילם את סכום ההוצאות שחויב בהן, וגם לא את סכום החוב שבתיק ההוצל"פ, ופנה בתובענה שבפני כשהוא עותר בה לצו הצהרתי שיקבע כי אינו חייב להחזיר לנתבע את המקדמה בסך 50,000$. ההליכים בלישכת ההוצל"פ לא עוכבו, אך התובע, החייב בתיק ההוצל"פ, אינו משלם את חובו שם.

בנוסף, טוען התובע בתביעה שבפני גם כי על הנתבע לשלם לו סכום של 50,000$, שאותם שילם התובע, לטענתו, כמקדמה לרכישת הנכס בעיסקת הכותל.

טענת התובע, לפיה אינו חייב להחזיר לנתבע את סכום המקדמה שקיבל, נטענה בכתב התביעה באופן סתמי כאשר התובע טוען כי הנתבע הוא שסיכל את חתימת ההסכם, בנוגע לעיסקת הכותל, הסכם שחתימתו היתה משחררת את התובע מהחובה להחזיר את המקדמה לנתבע מאחר שזו הייתה נזקפת על חשבון התמורה באותו הסכם.

התובע לא פרט בכתב התביעה, וגם לא בתצהיר העדות הראשית שהגיש, מדוע, אם לא נחתם הסכם בסופו של דבר, אינו חייב להחזיר לנתבע את המקדמה, למרות שהצדדים הסכימו, בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, כי אם לא יחתם הסכם, יחזיר הנתבע את המקדמה.

טענת התובע, לפיה הנתבע נהג בחוסר תום לב והכשיל את כריתת ההסכם לרכישת הנכס בעיסקת הכותל נטענה ללא פרוט ובאופן סתמי. יותר מכך, דווקא הנתבע טרח ופירט, בכתב ההגנה שהגיש, את הסיבות שבגינן לא נחתם ההסכם, והתובע, בתצהירו, התעלם מטענות אלה. הדבר מחליש באופן ניכר את סיכויי התביעה להצליח ככל שהיא נשענת על טענת התובע לפיה חרף פסק הדין שנתן תוקף להסכמת הצדדים, וחרף אי חתימת הסכם ,הוא אינו חייב להחזיר את סכום המקדמה בסך 50,000$ שקיבל.

זאת משום שלכאורה, ועל פי ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, לא הייתה כל וודאות או התחייבות לכך שייחתם הסכם ברוח זכרון הדברים, ונוסח הסכם הפשרה מלמד, לכאורה, כי הצדדים לקחו בחשבון את האפשרות שהסכם כזה לא ייחתם בסופו של דבר.

אשר לטענת התובע, לפיה על הנתבע לשלם לו ולפצותו בסכום של 50,000$, שאותם שילם כמקדמה לצורך רכישת הנכס בעיסקת כותל – גם טענה זו נטענה באופן סתמי והתובע לא פרט בכתב התביעה או בתצהיר, וגם לא בדיון שהיה בפני ביום 25.10.11, על סמך מה שילם ל"איש הקש", מיוזמתו, סכום של 50,000$ כמקדמה עבור הסכם שטרם נחתם, ומכח מה הוא מבקש לחייב את הנתבע לשלם לו סכום זה.