רוסו נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי ערר על החלטות בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן: "בית משפט לתעבורה"), אשר ניתנו ביום 04/12/13, על ידי כב' השופט שלמה בנג'ו, בתיק הראשון: בפ"מ 142-12-13 ובתיק השני: בפ"מ 143-12-13.

הערר מופנה כנגד דחיית בקשת העורר לביטול פסילה מנהלית וכנגד ההחלטה שלא לבטל צו איסור שימוש ברכב.

ביום 30/11/13, בשעה 03:32, עוכב העורר לבדיקת ריכוז רמת אלכוהול בגופו משנחשד בנהיגה בשכרות וזאת עת נהג ברכב, בצומת מקסים שבחיפה לכיוון צפון וסירב לתת דגימת אויר נשוף.

עקב כך, נערך לעורר ביום 01/12/13, שימוע הן ביחס לפסילתו מנהלית והן ביחס לאיסור שימוש ברכב. לאחר השימוע, החליט הקצין הממונה לפסול את העורר מנהלית למשך 30 ימים וכן אסר עליו את השימוש ברכב למשך אותה תקופה.

העורר הגיש בקשה בבית משפט לתעבורה לביטול הפסילה המנהלית וצו איסור השימוש ברכב, בקשותיו נדחו ומכאן, הערר שבפניי.

העורר טוען כי לא היו בפני בית משפט לתעבורה ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס את החלטת הקצין הממונה. העורר לא סירב לתת דגימת אויר נשוף ואף הסכים כשהוצע לו לבצע בדיקת דם, אך הדבר לא יצא לפועל בעטיה של המשיבה.

לדעת העורר, המשיבה לא הוכיחה כי הוא סירב לתת דגימת אוויר נשוף, לכן שגה בית משפט לתעבורה משדחה את בקשתו.

העורר הפנה לחומר החקירה וטען כי לא היה כל מקום לפסילת העורר. לטעמו, אין בחומר החקירה ראיה ממשית שיש בה כדי להראות שקיימות ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס את החלטת הקצין הממונה לפסילת העורר מנהלית.

כפועל יוצא לביטול הפסילה המנהלית, יש גם לקבל את הערר ולבטל את צו איסור השימוש לרכב, כך סבור העורר.

המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערר.

לטעמה, החלטת בית משפט לתעבורה מנומקת ומפורטת. בית המשפט בחן את הראיות וקבע כי קיימות ראיות לכאורה ובהתחשב בעברו של העורר ביחד עם מהות העבירה והמסוכנות הנובעת מנהיגה בשכרות, קבע כי גם עילת המסוכנות קיימת בעניינו של העורר.

המשיבה ביקשה לדחות את הערר, הן ביחס לפסילה המנהלית והן ביחס לאיסור השימוש ברכב.

לאחר שעיינתי בהחלטות בית משפט לתעבורה, בהודעות הערר, בחומר החקירה ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערר ככל שהוא מתייחס לפסילת העורר מנהלית למשך שלושים יום, אם כי, ביחס לצו איסור השימוש ברכב, נראה לי כי יש לקבל את הערר ולהורות על החזרת הרכב ביום 16/12/13, שעה 09:00.

מחומר החקירה עולה כי השוטר רשם את נסיבות ביצוע העבירה ובין היתר ניסיונות העורר לבצע בדיקת נשיפה שנכשלו עקב כך שנתן נפח נשיפה שאינו מספיק. מדוח השימוע עולה כי העורר מאשר כי שתה בירה. העורר חזר על כך בדוח העיכוב.

זאת ועוד, בדוח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות נרשם כי העורר שתה בקבוק עד בקבוק וחצי בירה מבלי לציין את סוגה.

עוד עולה כי ריח האלכוהול שנדף מפיו של העורר היה חזק. הגם שהופעת העורר הייתה מסודרת והוא הגיב לעניין – ראו בעניין זה גם דוח הפעולה של השוטרת חנה מלול, הרי שבמבחן העמידה וההליכה על קו הוא התנדנד; מכאן שיש בכל אשר הובא לעיל כדי ענות על הדרישה לקיומן של ראיות לכאורה.

אומנם העורר טען כי השוטרים לא הסבירו לו משמעות הסירוב והתוצאה המשפטית הנובעת ממנו, אך ברי כי המדובר בטענה עובדתית שדינה להתברר בהליך העיקרי במהלך שמיעת הראיות.

יחד עם זאת, ולצורך השלב הדיוני בבקשה לביטול פסילה מנהלית אפנה לסעיף 8 בדוח הפעולה לאכיפת איסור נהיגה בשכרות, שם נאמר מפורשות שרואים במסרב לתת דגימת אוויר נשוף, כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות.

על סעיף זה אמנם חתם העורר בעצמו – דבר שיש בו כדי לתת ביטוי לעובדה כי האמור בסעיף 8 הוסבר לו והחשוב לענייננו שבחלק שלפני החתימה נאמר: