רונן מזרחי ואח' נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' טפרברג), מיום 25.9.2017, בתיקי פש"ר 8262-12-16; 8327-12-16, במסגרתה נדחתה התנגדות המבקשים לבקשת המשיבה לתת כנגדם צו כינוס והכרזת פשיטת רגל בהתאם לסעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"מ-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל או הפקודה).

הרקע לבקשה

1. בבעלות המבקשים מוסך בשם "מוסך אליק ובניו" (להלן: מוסך המבקשים) המצוי בשכונת תלפיות בירושלים. סמוך למוסך המבקשים מצוי מוסך נוסף בשם "מרכז הרדיאטור", אשר מבוטח על ידי המשיבה (להלן: המוסך המבוטח). ביום 13.11.2011 פרצה שריפה באזור המוסכים אשר פגעה בין היתר במוסך המבוטח. בעקבות כך נאלצה המשיבה לשפות את בעלי המוסך המבוטח בגין נזקיהם הכבדים.

2. ביום 1.5.2013 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה כספית נגד המבקשים בטענה כי בשל רשלנותם של המבקשים או מי מטעמם, פרצה השריפה במוסך המבקשים, ומשם התפשטה למוסך המשיבה. לפיכך עתרה לחיוב המבקשים לפצותה ולשפותה בגין תגמולי הביטוח בהם נשאה לצורך כיסוי הנזקים שנגרמו למבוטח שלה בעקבות השריפה. מנגד טענו המבקשים כי השריפה פרצה במוסך המבוטח ורק ממנה התפשטה למוסך שבבעלותם. לפיכך טענו כי אין כל בסיס לתביעה.

3. ביום 14.7.2016 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' וינוגרד) פסק דין בתביעת המשיבה (להלן: פסק הדין). נקבע כי הכף נוטה בבירור לכיוון גרסת המשיבה, לפיה האש התפשטה ממוסך המבקשים למוסך המבוטח. בהתבסס על הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) ולנוכח התקיימות רכיביה של עוולת הרשלנות, קבע בית המשפט כי האחריות לנזקי השריפה מוטלת על המבקשים וכי עליהם לשלם למשיבה 60% מהסכומים בהם נשאה, השווה בערכים נומינאליים לסך של 2,597,426 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ובתוספת הוצאות המשיבה ושכר טרחת עורך-דין בסך של 80,000 ש"ח.

4. על בסיס פסק הדין הגישה המשיבה ביום 28.9.2016 בקשה להמצאת התראות פשיטת רגל כנגד המבקשים, ובית המשפט אישר את המצאת ההתראות כמבוקש (פש"ר 67608-09-16, השופטת ע' כהן).

5. ביום 26.10.2016 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין, בצירוף בקשה לעיכוב ביצועו. ביום 29.11.2016 הגישה המשיבה ערעור שכנגד, המופנה נגד קביעתו של בית המשפט באשר לשיעור האשם התורם שנזקף לחובתה, ונגד סכום ההוצאות ושכר טרחת עורך-דין שנפסקו לטובתה. במקביל הגישה המשיבה ביום 5.12.2016 בקשה למתן צו כינוס כנגד המבקשים, וביום 23.1.2017 הגישו המבקשים את התנגדותם לבקשה זו.

6. ביום 12.1.2017 דחה בית משפט זה (השופט א' שהם) את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין. בהחלטה צוין כי המבקשים לא עמדו בנטל להציג תשתית ראייתית הולמת לתמיכה בטענתם לפיה ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע תידחה ובסופו של יום יתקבל ערעורם, ייגרם להם נזק בלתי הפיך. זאת מפני שאמנם אין מחלוקת כי דחיית הבקשה תכביד על המבקשים מבחינה כלכלית, ואף ייתכן שינקטו נגדם הליכי גביה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, אך נקיטת הליכי גביה של חוב אינה מסבה נזק בלתי הפיך לאדם שכנגדו מתנהלים ההליכים. לאחר שנדחתה בקשתם לעיכוב ביצוע, הגישו המבקשים את התנגדותם לבקשת המשיבה למתן צו כינוס והכרזתם פושטי רגל.

7. ביום 25.9.2017 קבע בית המשפט המחוזי (השופט ד' טפרברג) כי דין ההתנגדות לצו הכינוס להידחות. בית המשפט לא התרשם כי מדובר בנסיבות קיצוניות המצדיקות את דחיית הבקשה למתן צו כינוס או עיכובה, רק בשל ערעור על פסק הדין אשר הוגש וטרם הוכרע. בהחלטתו הסתמך בית המשפט המחוזי גם על קביעותיו של בית משפט זה בהחלטתו הדוחה את בקשת עיכוב ביצוע פסק הדין, לפיהן לא עמדו המבקשים בנטל להוכחת טענתם כי יגרם להם נזק בלתי הפיך. הובהר כי אין במתן הצו כדי למנוע מהמבקשים את המשך עבודתם. נקבע כי למשיבה זכות מלאה לנקוט בהליכי פשיטת רגל נגד המבקשים כאשר לטענת המשיבה, המבקשים פועלים להברחת רכוש. כן נקבע כי באיזון בין הפגיעה בחייב בעת מתן צו כינוס לבין הפגיעה בנושה באי נתינתו, גובר במקרה זה אינטרס הנושה. בית המשפט דחה את טענת המבקשים לפיה היה על המשיבה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל חלף נקיטה בהליכי פשיטת רגל, שכן תכליתו של הליך פשיטת הרגל היא להביא לגבייתו היעילה של חובו של החייב וזאת גם בהינתן שהנושה יודע כי קיימת לו האפשרות לנקוט בהליך ההוצאה לפועל. על החלטה זו הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שלפנַי.