רון נ' שרייבר ואח'

פסק דין

בתביעה שלפני מבקשים התובעים, כי הנתבעים ישלמו להם דמי שימוש בגין דירה שהשכירו להם, בעבור התקופה שמיום סיום הסכם השכירות ועד ליום פינוי הדירה בפועל. זאת בהתאם לפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם השכירות. בנוסף הם מבקשים פיצויים בגין נזקים שנגרמו לדירה.

מבוא

התובעים, אשר השכירו את דירתם לנתבעים 1 ו-2, הגישו בקשה לביצוע שטר חוב על סך של 15,000 ₪. על השטר חתמו הנתבעים 1 ו-2, שהינם בני זוג, כעושי השטר והנתבעים 3 ו- 4 כערבים לביצועו. הנתבע 3 הינו אחיו של הנתבע 1. הנתבע 4 הינו אחיה של הנתבעת 2.

הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע השטר. התצהירים התומכים בהתנגדות ניתנו על ידי הנתבעים 2 ו-4.

בהתאם להחלטת כב' הרשם אמיר צכנוביץ', ניתנה לנתבעים רשות להתגונן.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעים הוגש תצהירו של התובע 2 (להלן: "התובע"). הנתבעים הסתמכו על תצהירי ההתנגדות.

בדיון שהתקיים בפני כב' השופט עודד מאור ביום 25/04/10, טען ב"כ הנתבעים, כי מאחר שבבקשה לביצוע שטר לא פרטו התובעים את עילת התביעה ומהותה, וכן לאחר שנתבררה מהות התביעה מתצהיר העדות הראשית של התובע, הוא מבקש להגיש תצהיר משלים. כב' השופט מאור נעתר לכך. בהתאם להחלטה זו, הוגשו תצהירים משלימים על ידי הנתבעים 2 ו-4.

טענות התובעים הרלוונטיות בתמצית

בהתאם להסכם השכירות ולאופציה הכלולה בו, על הנתבעים 1 ו-2 היה לפנות את המושכר ביום 09/07/08.

ביום 20/07/08 חתמו הצדדים על הסכם להארכת השכירות עד ליום 09/09/08 באותם תנאים של ההסכם המקורי.

בפועל, הנתבעים 1 ו-2 לא פינו את הדירה במועד המוסכם בטענה שלא מצאו דירה אחרת למגוריהם. ב"כ התובעים פנה ביום 10/09/08 במכתב התראה לנתבעים 1 ו-2 ובו דרש מהם לפנות את הדירה. מאחר שמכתב זה לא הועיל, הגישו התובעים ביום 22/10/08 תביעת פינוי נגד הנתבעים בבית משפט השלום בת"א (ת.א. 48423/08).

בדיון שהתקיים ביום 08/01/09 בפני כב' השופט חיים טובי ניתן, בהסכמה, צו פינוי המחייב את הנתבעים 1 ו-2 לפנות את הדירה עד ליום 01/03/09 שעה 12:00. בהתאם לצו, אם הדירה לא תפונה במועד האמור, יהיו התובעים רשאים להגיש פסיקתא מתאימה לחתימה. או אז, יקבע בית המשפט את הסנקציה שיש להשית על הנתבעים 1 ו-2 עקב כך שלא פינו את הדירה במועד המוסכם.

הנתבעים 1 ו-2 לא פינו את הדירה במועד, ולפיכך - התובעים עתרו לבית המשפט לקבלת פסיקתא. ביום 18/03/09 חתם כב' השופט טובי על פסיקתא שקבעה סנקציה שעל פיה, על כל יום איחור בפינוי ישלמו הנתבעים 1 ו-2 סך של 150 ₪ (להלן: "הפסיקתא").

התובעים נקטו הליכי הוצל"פ נפרדים בגין הפסיקתא האמורה בעקבותיהם שלמו הנתבעים 1 ו-2 את החוב הפסוק.

התובעים טוענים, כי בהתאם לסעיף 18 להסכם השכירות, על השוכרים לשלם בגין כל יום איחור בהחזרת המושכר סך של 35$ כדמי שימוש ראויים ומוסכמים. מאחר שהיה על הנתבעים לפנות את המושכר ביום 09/09/08, ומאחר שהמושכר פונה, בסופו של יום, רק ביום 16/04/09, הרי שעל הנתבעים לשלם לתובעים עבור 228 ימים דמי שימוש ראויים בסך של 7,980$.

בגין התקופה האמורה שילמו הנתבעים 1 ו-2 סך של 3,450$ בלבד (דמי השכירות הרגילים לפי 525$ לחודש), ולפיכך – עליהם לשלם את סכום ההפרש בסך של 4,830$. על פי השער היציג הידוע האחרון במועד הפירעון – 10/05/09 – 4.101 ₪ לדולר, ולכן סכום ההפרש עומד על 19,808 ₪.

עוד טוענים התובעים, כי הנתבעים 1 ו-2 עזבו את הדירה כשהיא במצב גרוע. אמנם, הנתבעים 1 ו-2 צבעו את הדירה, אולם הצביעה הייתה לא מקצועית והבדלי הגוון היו בולטים. התובעים אף טוענים, כי גילו בדירה פגמים ונזקים נוספים. התובעים ביקשו הצעת מחיר מבעל מקצוע, וזה העריך את עלות התיקונים בסך של 4,850 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה כולל צביעת דלתות ומשקופים בסך של 2,250 ₪, תיקון שלבים של תריסים בסך של 1,000 ₪, הספקה והתקנת פנל PVC בסך של 1,000 ₪ והתקנת זכוכית בשתי דלתות בסך של 600 ₪.

טענות הנתבעים הרלוונטיות בתמצית

הנתבעים 1 ו-2 הסובלים מבעיות רפואיות, התקשו לאתר דירה חלופית אשר תתאים לנתבע 1 שהנו קטוע רגל ומסתייע בכסא גלגלים.