רוזנהיים נ' עירית תל-אביב-יפו

פסק דין

1.התובע טוען כי בשנת 2005 הסבה הנתבעת לחובתו מספר דוח"ות חניה, וזאת על יסוד תצהיר כוזב של אדם אחר, כנראה מקבל הדו"חות, שהתחזה כתובע. הודעה על הדו"חות נשלחה לתובע לכתובתו הרשומה במשרד הפנים, אך לדבריו הוא לא קיבלה, שכן גר אותה עת במקום אחר. בשנת 2008 נודע לו לדבריו על דבר הדו"חות, שבינתיים הפכו חלוטים ויצרו חוב לתובע כלפי העירייה. התובע מלין על ביצוע ההסבה בדרך בה נעשה הדבר, על הליכי האכיפה שנקטה העירייה, ועוד מגוון טענות שלא ארחיב בהן.

2.העירייה טוענת מצדה, בין היתר, כי המדובר בדו"חות שלא שולמו, הפכו חלוטים בהתאם, וכי אם חפץ התובע בביטולם – פתוחה היתה לפניו הדרך לפנות לבית המשפט לעניינים מקומיים, ולחלופין, ככל שרצה לתקוף את הליך ההסבה – לבית המשפט לעניינים מינהליים – אך לא לבית משפט זה.

3.התובע הבהיר בכתב התשובה מטעמו כי אין פסול בפנייה לבית משפט זה, שכן כל דרישתו היא לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו נוכח "שימוש הנתבעת בפרטי התובע שלא כדין וללא שיקול דעת מנומק" – ולא לביטול דו"חות החניה. עם זאת בדיון לפניי הבהיר התובע כי אין בדעתו לשלם את הדו"חות.

4.דין התביעה – להידחות. תקיפה עקיפה של פועלו של המעשה המינהלי אפשרית כמובן עקרונית. עם זאת במקרה דנן ניכר כי התובע מבקש לנסות ולשנות מתוצאתו של המעשה המינהלי של העירייה (קרי: הדו"חות החלוטים). בכך אין מוסמך בית משפט זה לסייע לתובע. אילו רצה התובע שייקבע למעשה כי הקנסות שבהם חויב הם בלתי חוקיים ודין הרשעתו להתבטל, הרי שהדרך המתאימה היתה בפנייה לבית המשפט לעניינים מקומיים (ראו: ע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל אביב (לא פורסם, 5.12.2005)). תביעתו היא איפוא ניסיון מלאכותי למדי שלא לקרוא לילד בשמו. לחלופין: אם נכונים דבריו בכתב התשובה שכל עניינו בפיצוי בגין עוגמת הנפש והשימוש בפרטי התובע שלא כדין, נכון היה לבסס ראשית טענה כזו (והמקום המתאים ביותר לכך הוא בבית המשפט לעניינים מינהליים), שכן אם לא הוכח כי הנתבעת פעלה שלא כדין, אין מקום לפיצוי התובע בגין פעולה כלשהי של העירייה. למעלה מן הצורך אעיר כי ממילא לא שכנעני התובע בטענותיו הרבות כי העירייה אכן פעלה שלא כדין. היא שלחה לכתובתו הרשומה דואר המודיע לו על דבר הקנסות המוסבים, והדרך להתמודד עם קנסות מוסבים שלא כדין היא בטענה בבית המשפט שכך אירע. העובדה שהתובע לא טרח לשנות (עד עצם היום הזה) את כתובתו הרשומה אף שאינו גר במקום לדבריו היא באחריותו. אוסיף כי השתהות התובע משך ארבע שנים בהגשת התביעה אף היא מעימה מעוצמתה.

5.התביעה נדחית איפוא. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסכום של 500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, ד' אב תשע"ב, 23 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: