רובין נ' סוירסקי

החלטה

הרקע:

ביום 18.6.09 הגיש התובע תביעה כספית נגד הנתבע, וביקש לחייבו להחזיר סך 318,872 ₪, בגין כספים שהשקיע התובע במקומו, בפרויקט משותף לשניהם ברומניה. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר על יסוד התחייבות הנתבע להחזיר את הכספים לתובע. בד בבד עם התביעה הוגשה בקשה להטיל עיקול זמני על זכויות הנתבע המוחזקות בידי צדדים שלישיים והבקשה התקבלה.

ביום 1.10.09 הגיש הנתבע בקשת רשות להגן וכן בקשה לביטול העיקול.

הדיון התקיים ביום 20.10.09 והצדדים נחקרו בחקירות שכנגד. ביום 12.2.10 נדחו בקשות הנתבע. בפסק דיני קיבלתי את עמדת הנתבע כי ההסכם אינו חסר את מועד הביצוע. יחד עם זאת, קבעתי על יסוד המסמכים והחקירות הנגדיות, כי הגיע המועד לקיום ההתחייבות (אפנה במיוחד לסעיפים 5(ו), 5(ח) ו- 5(ט) לפסה"ד). לפיכך נדחתה בקשת הנתבע להרשות לו להתגונן בטענה כי מועד הקיום טרם הגיע ולפיכך התביעה מוקדמת. כן נדחתה טענת קיזוז נזקים שלא פורטה כנדרש. מכח תוצאה זו התייתר הדיון בבקשה לביטול העיקולים.

הנתבע ערער על פסה"ד. בדיון שהתקיים בפני ערכאת הערעור ביום 9.5.10 התקבלה הצעת בית המשפט כי פסה"ד יבוטל, כי הבקשה לרשות להגן תתקבל והדיון בה יוחזר לבימ"ש קמא בשאלה "האם יש מקום להפקיד ערבות לצורך מתן הרשות". כן הוחזר הדיון לשם דיון בעניין העיקולים שלא הוכרעה לגופה.

בעקבות פסה"ד בערעור שבו הצדדים וטענו בפני טענותיהם ביחס לשני העניינים הנ"ל (ראו פרוטוקול הדיון מיום 5.9.10) ומכאן החלטתי זו.

בקשת רשות להגן – הטלת ערובה:

תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת:

"רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר, ככל אשר ייראה לבית המשפט או לרשם".

הלכה היא, שככלל לא ימהר בית המשפט להטיל על מבקש הרשות להגן ערובה, על מנת שלא להכשילו בדרכו להוכחת טענותיו בבית המשפט. הלכה זו עולה בקנה אחד עם הכלל שלפיו רשות להגן תינתן ברוחב יד, אף אם למבקש הגנה "ולו בדוחק".

יחד עם זאת, מקום שבו בית המשפט מוצא כי טענות המבקש כה דחוקות עד כי ניתן לומר עליהן שהן בבחינת "הגנת בדים", רשאי הוא להתנות את מתן הרשות בהפקדת ערובה, לפי שיקול דעתו, וזאת על מנת שלא ייסגרו דלתות בית המשפט בפני המבקש באופן סופי.

בע"א 462/88 גדעון בן צבי נגד בנק לאומי לישרל בע"מ, נקבע:

"4. האפשרות להתנות רשות להתגונן "בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר..." נתונה בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

גדר השיקולים הנאותים להפעלתו של כוח זה על-ידי בית המשפט מקבל ביטוי ממצה בדבריו של השופט (כתוארו אז) זוסמן בע"א 373/69 [1], בעמ' 349:

"אנו מבקשים לציין כי בדרך כלל, כשמשמיע תובע (צ"ל נתבע) הגנה אפשרית, לא יחסום לו בית-המשפט את הדרך לבירור הענין על-ידי הטלת תנאים, שאם יעשה כן, יוכל להתגונן רק נתבע המסוגל לעמוד בתנאי, ומי שאין בידו כסף לקיום התנאי, הגנתו לא תישמע. ואולם בנסיבות מיוחדות, כשאמנם 'כמעט' אין לנתבע הגנה, בית-המשפט עושה חסד עם הנתבע כאשר הוא נותן לו רשות להתגונן, אפילו היא מותנית בתנאי הפקדה...".

לאורה של הלכה זו יש לבחון את הגנתו של המערער בענייננו".

באותו ענין נקבע כי בטיעוני המערער יש משום נסיון לסתור בעל פה דברים העולים ממסמך בכתב. נקבע כי בכך בלבד אין פסול, אולם ביהמ"ש השתכנע שבמהלך חקירתו הנגדית של המערער הוברר, כי התשתית העובדתית, עליה מבוססות טענותיו של המערער, רעועה לחלוטין.

בסופו של יום כב' ביהמ"ש העליון מגיע למסקנה הבאה:

"9. בעקבות בחינה זו של טענות ההגנה של המערער, נראה, כי חסד עשה בית המשפט קמא עם המערער, בכך שלא דחה כליל את בקשתו לרשות להגן.