ראטה נ' לוי חמדי

החלטה

1.התובע הגיש תביעה בהליך של סדר דין מקוצר כנגד הנתבע ובו עתר לשני סעדים: האחד, להורות על פינויו של הנתבע מדירה הנמצאת בבעלותו והמצויה ברח' יפו 58, ירושלים (להלן - הדירה). השני, לחייבו לשלם את הסך של 3,600 ₪ המהווים יתרת דמי שכירות החל מחודש ינואר 2012 ועד לסוף דצמבר 2012. כמו כן, לשלם דמי שכירות ראויים בסך של 4,000 ₪ החל מיום 1.1.13.

2.על פי הנטען בכתב התביעה, נחתם בין הצדדים ביום 1.9.99 הסכם שכירות לגבי הדירה לתקופה של שנה דהיינו עד ליום 31.8.00. דמי השכירות על פי הסכם זה עמדו על סך של 1,800 ₪.

עם תום תקופת השכירות על פי ההסכם לא נחתם בין הצדדים הסכם שכירות חדש אלא שהנתבע המשיך להחזיק בנכס, בהסכמת התובע. כמו כן, לא עדכנו הצדדים את גובה דמי השכירות.

לא רק שדמי השכירות לא עודכנו, אלא שלטענת התובע נהג הנתבע לקזז מדמי השכירות הוצאות שונות שהוציא וזאת ללא הסכמתו.

עוד נטען בכתב התביעה כי ביום 22.10.12 שלח התובע לנתבע מכתב שבו הוא מודיע לו על סיום השכירות ודרישה לפנות את הדירה עד ליום 31.12.12.

הנתבע דחה את הדרישה ומכאן התביעה.

3.הנתבע במסגרת בקשתו לרשות להתגונן אינו מכחיש את העובדה כי נחתם הסכם שכירות לתקופה של שנה וכי הוארך בע"פ מדי שנה במשך 13 השנים האחרונות. בכל מהלך התקופה משולמים דמי השכירות כסדרם.

עוד טוען הנתבע, כי הדירה סבלה וסובלת עדין מבעיית רטיבות, תריסים וחלונות בלתי תקינים אשר גרמו, בין היתר, לחדירת מי גשמים אשר גרמו לנפילת חלק מהתקרה. בעקבות נפילת התקרה נגרמו לו נזקים גופניים.

בנוסף, טוען הנתבע, כי תיקון התקרה וקיזוז עלותו נעשו בהסכמת התובע. כמו כן, לאור מצבה הירוד של הדירה, הסכים התובע להפחתת דמי שכירות לתקופה של 3 חודשים.

טענה נוספת הינה כי למעשה הינו דייר מוגן בנכס ולפיכך אין בפי התובע עילה לדרוש את פינויו מהדירה.

4.ב"כ התובע ויתרה על חקירת הנתבע והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

ב"כ התובע טוענת כי הנתבע אינו דייר מוגן בנכס. לשיטתה, מאחר והצדדים אינם חתומים על חוזה שכירות, הרי שהדרישה לפינוי מקורה בסעיף 19 לחוק השכירות והשאילה.

הנתבע מצדו חוזר על האמור בתצהירו.

5.על פי ההלכה הפסוקה, בבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע אינו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. הרשות להתגונן תוענק אם התצהיר על פניו מגלה טענה שאם תוכח במשפט תהווה הגנה בפני התביעה.

6.מהאמור בבקשה ובהעדר חקירת הנתבע על תצהירו, נחה דעתי כי הנתבע עמד ברף הנמוך הנדרש על פי הפסיקה והציג גרסת הגנה לכאורה כנגד התביעה ודי בה כדי לקבל את הבקשה.

7.אשר על כן, הבקשה לרשות להתגונן מתקבלת.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ט אב תשע"ג, 05 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.