ראה מסמך

1. בתאריך 9.12.97 נסעה המערערת ברכב נהוג בידי אחיה, כשהיא יושבת לצידו. משעצר
הרכב, ירד תחילה הנהג, אחריו יתר הנוסעים - שהם אחיה של המערערת - ולבסוף ירדה
המערערת עצמה, ובסמוך מעדה ונפלה. כתוצאה מכך נגרם לה שבר פריקה בקרסול רגל ימין.

מתי ואיך נפלה המערערת - על כך חלוקים הצדדים: לפי גרסתה, הנפילה ארעה תוך ירידתה
מהרכב, כשרגלה השנייה עוד הייתה בתוך הרכב, והיא מעדה ו"נסחפה", כלשונה, החוצה.
אחיה של המערערת, שירדו לפניה, לא היו עדי ראיה לנפילה עצמה. הם טענו כי שעה שהיו
מחוץ לאוטו ובמרחק מה ממנו, שמעו צעקה וראו את המערערת שרועה לצד הרכב, כשדלתו
עדיין פתוחה.

אם מעדה המערערת בעת שירדה מן הרכב בו נסעה - אז ייפול האירוע לגדר "תאונת דרכים"
כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 )להלן: "חוק הפלת"ד"(.
המשיבים סבורים כי היא נפגעה תוך כדי הליכתה, לאחר שירדה מהרכב - אז אינה זכאית
לפיצויים על-פי חוק זה.