ראה מסמך

לפי האמור בכתב התביעה, ועל כך אין חולק, התקשרה הנתבעת מס' 2 עם משרד הביטחון
במספר חוזים שעיקרם שיפוץ מבנים או הקמת מבנים חדשים בשנים 1990-1995. כפי שעולה
מהראיות, הנתבעת לא היתה ערוכה לבצע חוזים אלו בעצמה, והיא התקשרה ישירות או
באמצעות הנתבעת מס' 1, "חברת אחות" שלה, עם קבלנים אחרים על מנת שאלו יבצעו את
העבודות. במסגרת מדיניות זו נעשו התקשרויות עם התובעים או חלקם, למען יבצעו עבור
הנתבעת מס' 2 ו/או עבור הנתבעת מס' 1 את העבודות נשוא החוזים עם משרד הביטחון.
בהמשך ניווכח שבמערכת היחסים עם התובעים לא היתה הבחנה ברורה בין הנתבעת מס' 2 לבין
נתבעת מס' 1. שתיהן היו קשורות זו בזו, וניהולן נעשה באותו משרד ועל-ידי אותם
"אנשים פיסיים".

התביעה ממשיכה ואומרת, וגם על כך אין חולק, שתמורת העבודה לתובעים היתה צריכה
"להשתלם במועדים שונים, כל תשלום 45 ימים לאחר הגשת חשבוניות מס כחוק על-ידי
התובעים, ובצמוד לתנאי משרד הביטחון, תנאים אשר כוללים תוספת ריבית חשב בגין 45 ימי
העיכוב בגין כל תשלום". במילים אחרות, וכך נאמר בהמשך התביעה, "הוסכם בין הצדדים כי
מכל תשלום אשר יגיע לידי הנתבעות ממשרד הביטחון בתמורה לביצוע העבודות, ינוכה סך
מוסכם מראש באחוזים לטובת הנתבעות, סכום אשר יהווה "דמי ניהול..." ויתרת התשלום
תועבר לידי התובעים.