ראה מסמך

התובע מס' 1 )להלן אורי( נולד להוריו, התובעים 2 ו3- )להלן ההורים(, ביום 24.2.82
בבית החולים אסף הרופא )להלן בית החולים(. אין חולק שהוא סובל משיתוק מוחין, וטענת
התובעים היא שמומו הוא תוצאת התרשלות המדינה, היא המחזיקה של בית החולים. בתביעה
זו, שהוגשה ביום 21.1.98, היינו כ15- שנה)!( לאחר הלידה, מבקשים התובעים שבית המשפט
יחייב את המדינה לפצות אותם על נזקיהם.

בירור מערכת עובדתית עתירת פרטים לאחר 15 שנה היא מלאכה קשה בשל בעיות זיכרון,
איתור, וכל כיוצא בזה, ואי אפשר לא להרים גבה נוכח "הזנחה" רבת שנים על-ידי הצד
המעונין בתביעה כזו. ההסבר שנתנה אמו של אורי )להלן צילה( )עמ' 4 לישיבת 11.5.2000(
ש"לא היו לנו כוחות נפשיים להתמודד עם כל הרופאים האלה עם בית המשפט והכל", ספק אם
נותן מענה לתמיהה. כשלעצמי, קשה לי לקבל שבהעדר סיבות "מוחצות", ייכנעו ההורים משך
תקופה ארוכה כל-כך ל"חוסר החשק" לטפל בתביעה, זאת כשבהנחה שעומדת להם עילת תביעה,
יכולות תוצאותיה להבטיח את עתידו ורווחתו של בנם, ובנם הנכה קשה כל-כך לא כל שכן.
הדברים אמורים בדרך כלל, וייתכן שניתן לאומרם ביתר שאת כשמדובר באביו של אורי, רואה
חשבון ומנהל חברות, האמון על חישובים כלכליים רציונליים. עם זאת, אני מוכן לקבל שיש
והדחייה מעיסוק במטריה מכבידה, תגבר על חישובים רציונליים. יהא הדבר אשר יהא, אי
אפשר שלא להביא בחשבון שבנוקטם בדרך זו, הקשו התובע על הבירור העובדתי, ובכלל זה,
ואולי בעיקר, הם הכבידו על בית החולים וצוות הרופאים והעובדים האחרים שעסקו בזמן