קרן קיימת לישראל-היועץ המשפטי נ' אסעד

החלטה

1.נגד הנאשם הוגש ביום 7.12.06 כתב אישום, בו הואשם בעבירה על פי סעיפים 15 ו-17(7) לפקודת היערות הא"י 1926 (להלן – פקודת היערות). בפרשת העובדות צוין כי ביום 5.5.03 כרת הנאשם, ללא היתר, שבעים עצי אלון וחרוב שהינם עצים מוגנים, באדמה חקלאית ליד כפר שמאי.

2.ביום 5.7.11 ביקש בא כוחו של הנאשם להעלות טענה של הגנה מן הצדק, ועל פי החלטת כבוד השופטת דחלה - שירקאוי הגישו באי כוח שני הצדדים טיעונים בכתב.

3.בבקשתו לביטול כתב האישום לאור הטענה המקדמית של הגנה מן הצדק, העלה הנאשם שני נימוקים:

א.חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה הנטענת (2003) יוצר עיוות דין, הנובע, בין השאר, מכך שהמאשימה לא טרחה לחקור את האנשים הרלוונטיים.

ב.הנאשם הוטעה על ידי מזמיני העבודה, במהלכה ביצע את כריתת העצים ללא היתר.

אי הגשת כתב אישום אף נגד מזמיני העבודה, שכללה כריתה של העצים, מהווה עיוות דין, חוסר מידתיות, הפליה ופגיעה בעקרון השוויון.

4.ביום 13.11.11 הגיבה המאשימה לטיעוני הנאשם, כדלקמן:

א.חלוף הזמן - במרץ 2007, כארבעה חודשים לאחר הגשת כתב האישום, הורשע הנאשם על פי הודאתו, לאחר שחזר בו מכפירתו. ערעורו על הכרעת הדין וגזר הדין התקבל, ומאז מרבית הדחיות של הדיונים שנקבעו בתיק זה היו עקב הענות לבקשות בא כוח הנאשם. ביטול כתב האישום בנסיבות אלה יהא מתן פרס לנאשם שפעל ללא לאות לעיכוב ההליך הפלילי.

ב.אי הגשת כתב אישום נגד מזמיני העבודה – טענות הנאשם מושתתות על סעיפים 149 ("טענות מקדמיות") ו-150 ("דיון בטענה מקדמית") לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב – 1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי), אשר אינם מתירים התערבות בית המשפט מחמת אי חקירה או אי הגשת כתב אישום נגד מעורבים אחרים.

5.בע"פ 2910/94, ארנסט יפת נגד מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 , שדן, בין השאר, בהגנה מן הצדק עוד בטרם זו נוספה לחוק סדר הדין הפלילי כטענה מקדמית, נקבע כי על בית המשפט לשאול עצמו ראשית את השאלה הבאה: האם בנסיבות הענין יזכה הנאשם למשפט הוגן? בפרשת יפת צוינה "התנהגות שערוריתית" של הרשות כמבחן לעשיית שימוש בטענה של הגנה מן הצדק. על מבחן זה חזר בית המשפט אף בבג"ץ 1563/96 עו"ד מרדכי כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נח(1) 529 (1997). נקבע שם כי טענה זו תתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובעניני דיומא סתם.

6.אולם בהלכה זו חל שינוי. בע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 1.9.09) ציין כבוד השופט דנציגר כי הגישה לפיה הטענה תתקבל אך מקום בו התנהגות הרשות הינה בלתי נסבלת או שערורייתית עד שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם, או במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, כך שבית המשפט עומד פעור פה מולם ואין הדעת יכולה לסובלם, עודנה במקצת בפסיקה מאוחרת שקבעה כי הטענה תקום לנאשם במקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות (ראו: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ פ"ד נט(6) 776 , 806 - 808 (2005)). שנתיים לאחר מתן פסק הדין בענין בורוביץ עוגנה הלכה זו בסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי. יחד עם זאת, ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק נותר המלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר, ולא כל מעשה נפסד מצד הרשויות יצדיק את המסקנה כי דין האישום להתבטל מטעמי דוקטרינת ההגנה מן הצדק.

7.בע"פ 5124/08, טארק ג'אבר נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.7.11) חזר לאחרונה בית המשפט העליון על "המבחן המשולש" המשמש כאבן בוחן להחלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, לפיו בשלב הראשון יש לבחון מהם הפגמים שנתגלו בהליך המשפטי שננקט נגד הנאשם ומהי עוצמתם; בשלב השני יש לקבוע האם ניתן לקיים את ההליך הפלילי בצורה הוגנת וצודקת חרף פגמיו; ובשלב השלישי, במידה ובית המשפט השתכנע כי ההליך אכן נוהל באופן הנוגד באופן מהותי את עקרונות הצדק וההגינות, האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום על מנת לרפא את הפגמים.

8.טענת חלוף הזמן – עיון בקורותיו של תיק זה מגלה כי שתים עשרה פעמים הוגשו בקשות לדחיית מועדי הדיון, מתוכן אחת עשרה פעמים מטעמו של הנאשם. במרבית הפעמים, הנימוקים לבקשות דחייה אלו התייחסו למצבו הרפואי של הנאשם, ובמקצתם - למצבו הבריאותי של בא כוחום ולקיומם של דיונים נוספים שנקבעו לו באותם מועדים בהם נקבע תיק זה לשמיעה. לא למותר לציין את דברי כבוד השופטת דחלה - שרקאוי בהחלטתה מיום 29.3.11, לפיהם "מתקבל הרושם כי הנאשם דוחה את הדיון רק על מנת לדחות את הקץ וללא כל סיבה מוצדקת". ברור כי "גרירת רגליים" על ידי נאשם, לאורך שנים, לא אמורה להצמיח לו יתרון ובודאי שלא להביא לביטול כתב האישום שהוגש נגדו. כמתואר לעיל, הנאשם הוא ששינה פעמים אחדות את אסטרטגיית ההגנה: כפר, חזר מכפירתו והודה ולאחר מכן ערער אף על הכרעת הדין. שינויים אלה, ראויים ולגיטימיים ככל שהיו, ביחד עם דחיות המועד שביקש הנאשם, מוצדקות ככל שהיו, הם הסיבה להתמשכות ההליך המשפטי. התמשכות זו, מרביתה מבית היוצר של הנאשם, לא רק שלא עמדה בסתירה לעקרונות של צדק והגינות (כלשון סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי) אלא תאמה עקרונות אלו.

9.אי הגשת כתב אישום נגד מזמיני העבודה – לא מצאתי את הבסיס לטענת בא כוח המאשימה לפיה בכל מקרה של העלאת טענה של הגנה מן הצדק על בסיס אכיפה בררנית, מנוע בית המשפט מלבטל כתב אישום. סוגיה זו של אכיפה בררנית נדונה בפסיקה פעמים רבות. לדוגמאות אחדות, עם תוצאות שונות, על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ראו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני, א' (מהדורת 2009) עמ' 1348 – 1350. נזכיר רק את ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' אהרון לימור (פורסם בנבו, 4.9.07) בו נקבע כי לא כל אכיפה חלקית הינה בהכרח אכיפה סלקטיבית פסולה, ואת ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.8.08) בו צויין הכלל שכל עוד לא הסתבר שאי העמדה לדין של חלק ממעורבים בפרשה נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים אין באכיפה חלקית כדי להצדיק ביקורת שיפוטית.

10.כל שצויין בבקשת הנאשם הינו כי הוא הוטעה על ידי מזמיני העבודה, וכי אלו לא נחקרו ולא הוגש נגדם כתב אישום. נטל ההוכחה כי לעיני המאשימה עמדו שיקולים זרים ומטרות פסולות באי העמדה לדין של מזמיני העבודה או אף באי חקירתם מוטל על כתפי הנאשם (וראו: ת"פ (י-ם) 377/04 מדינת ישראל נ' ירון וול (פורסם בנבו, 3.7.07)). הנאשם לא עמד בנטל זה, ובבקשתו הסתפק בהעלאת טענה עובדתית ותו לא. אשר על כן, משלא הונחה תשתית עובדתית לביסוס הטענה כי אי העמדת מזמיני העבודה לדין עומדת בסתירה מהותית לעקרונות צדק והגינות משפטית, דינה להידחות.

11.לאור האמור לעיל, הנני דוחה הטענה המקדמית של הגנה מן הצדק שהועלתה על ידי הנאשם.

ניתנה היום, כ"א חשון תשע"ב, 18 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: