קריספיל נ' מינהל מקרקעי ישראל

פסק דין

לפני ערעור על החלטת כבוד הרשמת עפרה גיא, מיום 12.01.11, ת"א 837/05, בה נדחתה בקשת המערער להתיר לו הגשת תובענה לביטול פסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה, כבוד השופטת ר.ברקאי (כתוארה אז), ת"א 418/97.

רקע והשתלשלות ההליכים

למעשה, המדובר בגלגול האחד עשר בו נבחנות טענותיו של המערער, המלין על חיובו בדמי היתר בגין שינוי יעוד קרקע שהוקצתה לו לצורך הקמת תחנת דלק.

להלן תפורט ההשתלשלות הדיונית במקרה זה:

ת"א 418/97 – המשיב עתר למתן צו מניעה האוסר על המערער הקמת תחנת דלק על מקרקעין אותם חכר מהמשיב, בהיעדר שינוי יעוד המקרקעין.

בית המשפט, כב' השופטת ר.ברקאי קיבלה עמדת המשיב ופסקה כי הקמת תחנת הדלק מהווה שינוי יעוד במקרקעין, על כל המשתמע מכך, לרבות סמכות המשיב לגבות דמי היתר;

המבקש לא השלים עם פסק הדין דלעיל וערער לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפני כב' השופטים י.טימור, נ.הנדל (כתוארו אז) וכב' השופטת ש.דברת. הערעור נדחה. ראה ע"א 1448/00;

המערער פנה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אף היא נדחתה (כבוד השופט א.רובינשטיין, רע"א 651/05);

בעקבות דחית בקשת רשות הערעור בבית המשפט העליון, הגיש המערער בקשה לעיון חוזר בהחלטת כבוד השופט א.רובינשטיין. הבקשה נדחתה;

חרף פסק הדין שניתן והערעורים שנדחו כמפורט לעיל, משעמד המערער על סירובו לשלם דמי היתר, נאלץ המשיב להגיש כנגדו תביעה כספית לתשלום דמי ההיתר, בבית משפט זה, בש"א 1951/05. התביעה התבררה בפני כב' השופטת נ.נצר (כתוארה אז) אשר קבעה כי השאלה העקרונית בנוגע לסמכות המשיב לגבות דמי היתר, כבר הוכרעה וכי קיים לגביה מעשה בית דין. אי לכך, נתקבלה תביעתו של המשיב ומערער חויב בתשלום דמי ההיתר;

המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין נשוא בש"א 1951/05. בית המשפט, כב' השופטת נ.נצר, דחה הבקשה, בנימוק, כי אין בסמכות להורות על ביטול פסק דין שניתן במעמד הצדדים, אלא הסמכות נתונה לערכאת הערעור;

משכך, פנה המערער בערעור בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בבית המשפט המחוזי. בקשה זו נדחתה בהחלטת כב' השופטת ד.אבניאלי, החלטה מיום 23.6.2009;

המערער פנה שוב בבקשה לביטול פסק הדין לבית משפט זה. בית המשפט, כב' השופט י.אקסלרד, דחה הבקשה;

המערער פנה בבקשה לעיון חוזר לענין ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין בפני כב' השופט י.אקסלרד, הבקשה נדחתה;

או אז, פנה המערער בבקשה לאפשר לו להגיש תביעה נפרדת ועצמאית לביטול פסק הדין בתיק ת"א 837/05 שהינו, כלשונו של המערער, המשך של פסק הדין ההצהרתי שניתן בתיק ת"א 418/97, בעילת מרמה.

כב' הרשמת ע.גיא, בהחלטה מנומקת סקרה העילות שהוכרו בדין לביטול פסק דין, סעד אשר ינתן במקרים חריגים וקיצוניים, כאשר הוברר, כי פסק הדין נשוא בקשת הביטול, ניתן על יסוד תרמית, או כאשר לא היה למבקש הביטול יומו בבית המשפט. כב' הרשמת קבעה, כי המערער לא עמד בנטל הנדרש להוכחת העילות הללו, ומשכך דחתה את הבקשה ומכאן הערעור לפני.

טענות המערער בתמצית

בכתב הערעור ובעיקרי הטיעון מטעמו, טען המערער כי שגה בית המשפט עת לא קבע כי יש לבטל את פסקי הדין דלעיל, וכן שגה בקביעתו עת פסק כי לא התקיימו התנאים לקיומה של תרמית אשר תאפשר הגשת תובענה לביטול פסק דין חלוט.

המערער מלין על החלטת כב' הרשמת וטוען כי בידו ראיות חדשות המוכיחות כי פסקי הדין הקודמים ניתנו במרמה. בין היתר, מפנה לפרוטוקול הועדה לתכנון ולבניה, אשר הוגדר על ידו "פרוטוקול מס' 40", הנוגע למקרקעין נשוא הערעור וההליכים שקדמו לו, עת לטענתו נפל פגם טכני ברישום כותרת הפרוטוקול האמור, בכך כי בטעות נרשמה בכותרתו כביכול, בקשה לשינוי תכנית מתאר מקומית בעוד בפועל, הגיש המערער בקשה לשינוי תכנית מפורטת (ר' סעיפים 28-30 לעיקרי הטיעון מטעם המערער).