קרבסי ואח' נ' עירית ירושלים

החלטה

1.לפנינו תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו פירושו של ההסכם אשר נכרת בין הצדדים ביום 28.5.2000, שקיבל תוקף של פסק דין, הוא כי על המשיבה (להלן- העירייה) לשנות רטרואקטיבית את שם המחזיק בנכס נשוא התביעה , ולאחר שינוי זה לערוך חישוב מחדש בנוגע לחיוב הארנונה , שבו ייקבע, בין היתר, כי תשלומי הארנונה שנגבו מהמבקשים (להלן- קרבסי) נגבו שלא כדין (להלן- ההסכם).

מהותו של ההסכם, כנטען בכתב התביעה, הינו העברת שם המחזיקים בנכס על שם מר יוחנן קרבסי , הזכאי להנחה בארנונה.

2.בתגובתה לבקשה פירטה העירייה את הרקע להסכם.

לדבריה, נגד קרבסי הוגשה תביעה (ת.א. 16778/99) לגביית חוב ארנונה בסך 28,605 ₪ , וניתן פסק דין שחייב את קרבסי במלוא סכום התביעה.

כנטען, ההסכם נרקם בעקבות בקשה שהגישו קרבסי לביטול פסק הדין (שנמחקה ) , ועל קרבסי היה לשלם את מלוא החוב בתוך 40 ימים. החוב לא שולם עד היום.

לטענת העירייה, אין בסיס לפרשנות ההסכם כפי שמנסים קרבסי לפרשו.

3.יצוין, כי עובר להליך שלפנינו הגישו קרבסי בקשה לאכיפת ההסכם לפי פקודת בזיון בית המשפט.

הבקשה נדחתה ביום 19.6.11 על ידי כב' השופט מילנוב (שבפניו נדונה התביעה המקורית) מהטעם כי הליך בזיון בית המשפט אינו ההליך המתאים כשקיימת דרך אחרת לעשות צדק, ומכאן - ההליך שלפנינו.

4.בדיון שהתקיים ביום 4.3.2013 עמדו קרבסי על טענת התיישנות חוב הארנונה , וניתנה להם אפשרות להגיש טיעונים לגבי טענה זו.

5.ביום 18.4.2013 הגישו קרבסי את טיעוניהם בנוגע להתיישנות, ולטענתם - המדובר בחוב בשל התקופה 1999-1997, חוב שהתיישן זה מכבר.

קרבסי טוענים כי העירייה לא עמדה בהתחייבותה לפי ההסכם, כשלא העבירה את חוב הארנונה על שמו של יוחנן קרבסי , ובנסיבות אלו - אין היא יכולה כעת לנסות לגבות מהם את החוב , שגדל בינתיים לסך של למעלה מ-80,000 ₪.

לדבריהם, העירייה השתהתה שנים רבות ולא פנתה אליהם לגביית החוב, בזמן שהם סברו שכל ההליכים נגדם הסתיימו עם החתימה על ההסכם.

6.לטענת העירייה , מדובר בחוב הקבוע לפי פסק דין חלוט אשר לא ניתן לטעון להתיישנותו.

לטענתה, קרבסי מעלים את טענת ההתיישנות ככסות בלבד לטענה האמיתית שלהם שעניינה בפרשנות ההסכם ואכיפתו .

7.לגופו של עניין חוזרת העירייה על טענותיה כי קרבסי לא מילאו את חלקם בהסכם ולא שילמו את החוב שנצבר לחובתם , ומכאן שאין מקום לא לטענת התיישנות החוב ולא לטענות לפרשנותו של ההסכם.

8.לאחר שבחנתי טענות הצדדים - הגעתי למסקנה כי דין טענת התיישנות חוב הארנונה להידחות על הסף, מהטעמים שיפורטו להלן.

אכן אין מחלוקת כי פסק הדין שניתן בת.א. 16788/99 לא בוטל עד היום, וכי החיוב מכוחו עומד על כנו.

לפיכך, אין לקבל את טענת קרבסי כי חוב הארנונה התיישן שכן הפעולות לאכיפת החוב נובעות מכוח פסק הדין ולא מכוח החוב עצמו.

מאידך, יש לבחון האם ההסכם שהתגבש בין הצדדים נועד לבטל את פסק הדין או לבוא בנוסף אליו, וזאת תוך נתינת הדעת לחלוף הזמן שבין מועד ההסכם לבין הבקשה להבהרתו.