קפלן נ' בוגנים

החלטה

בפני בקשתו של המבקש כי אורה על פקיעתם של הצווים הזמניים שניתנו על ידי בתיק זה, במעמד צד אחד, לעיכוב יציאתו מן הארץ ולהטלת עיקולים זמניים על זכויותיו אצל מחזיקים שונים.

הבקשה נשענת על שלושה טעמים:

האחד, כי מסירת מסמכי בי-הדין בוצעה שלא כדין, לידי פקידה בחברה בע"מ בה מחזיק המבקש (שהינו אדם פרטי) במניות מבלי שהמדובר ב"מורשה של הנמען".

השני, כי מועד מסירת המסמכים חרג מן המועד שהותר בצווים הזמניים.

השלישי, כי לא נמסרו כל המסמכים שהיה על ב"כ המשיבה להמציא לידי המבקש, בעיקר בשל אי המצאת "שרשרת" הבקשות וההחלטות שהובילו, בסופו של יום, למתן הצווים.

אדון בטענות לפי סדר זה.

ההמצאה לידי פקידת החברה

בסע' 8-9 לבקשתו טוען המבקש כי ביום 19/7/2010 (ערב יום ט' באב) הגיע שליח מטעמה של המשיבה והפקיד את המעטפות עם המסמכים בידי פקידת החברה. בהמשך נאמר כי פקידה זו התקשרה למבקש, והודיעה לו אודות האמור, כאשר לאחר צאת הצום הועברו המסמכים הללו לידיו של המבקש והוא העבירם למשרדי בא-כוחו.

טוען המבקש, כי למרות ידיעתו (בזמן אמת) על המסירה ולמרות שהמסמכים הועברו לידיו, כבר למחרת, הרי שיש להתעלם מהמצאה זו ו"להעדיף את כלל ההמצאה על כלל הידיעה".

איני יכול להסכים לעמדת המבקש בעניין זה.

אמנם, כלל הידיעה צריך שיהא החריג וההמצאה כדין היא הכלל ואולם, כב' הש' רובינשטיין קבע ברע"א 7724/04 לריסה גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם בפדאו"ר):

"לדעתי ניתן ליישב בין הגישות, שכן יתכנו מצבים של מעין השתק כבענייננו. מצבים אלה, שיש בהם ככלל בהירות באשר לעובדות ושההמצאה בהם נעשתה בפועל, יביאו גם לתוצאה בהתאם. ראו גם רע"א 2793/01 לאופר נ' גבאי, פ"ד נו(1) 668 (השופט טירקל - אף כי שם היה מדובר בהליך ספציפי של אזהרה בהוצאה לפועל). מכל מקום, אין לדעתי לסתור את הגישה, שלפיה כשהידיעה היא מוצדקת וברורה, אין להלום הסתתרות מאחורי אי ההמצאה." (ההדגשה שלי – י.ב.).

רוצה לומר, כאשר המבקש עצמו מאשר כי בו ביום ידע על קבלת המסמכים, ואף קיבל אותם לידיו למחרת, הרי שידיעתו ברורה ולכן אין באפשרותו "להסתתר" מאחורי טענת אי המצאה.

מועד המצאת המסמכים

טוען המבקש כי ביום 19/7/2010 כבר חלף המועד שנקבע על ידי, בצווים הזמניים, להמצאת המסמכים לידי המבקש.

ואמנם, צודק המבקש בטענתו זו.

בהחלטתי בדבר עיכוב היציאה הוריתי למשיבה למסור את מסמכי בי-הדין למבקש בתוך 48 שעות. בהחלטתי בדבר צו העיקול הוריתי למשיבה למסור את המסמכים למבקש בתוך 3 ימים.

בשני הצווים קבעתי כי ימי פגרה ו/או שביתה יבואו במניין הימים. שני הצווים ניתנו ביום 14/7/2010.

לפיכך, גם בהתחשב בעובדה כי יום שבת (או שישי) הינם הימים האחרונים בתקופה, הרי שהיום שנועד להמצאה, על פי הצווים, הינו יום 18/7/2010 ולא 19/7/2010.