קנין נ' כהן ואח'

פסק דין

בפניי תביעה כספית שעניינה נזקים שנגרמו לתובע לאחר שרכש רכב שהיה שייך לנתבע מס' 3 בתיווכה של הנתבעת מס' 1.

התביעה מורכבת מארבעה פרמטרים עיקריים:

1. זיוף מד אוץ מ-180,000 ל-75,00 ק"מ, דבר שהשפיע על פי חוות דעת שמאי שתמכה בתביעה על עך הרכב בסכום של 9,660 ₪.

2. הטעיה בהסתרת היותו של הרכב רכב "ליסינג" של חברת "אלבר" והצגתו כרכב פרטי, דבר שהשפיע על פי חוות דעת השמאי הנ"ל על שווי הרכב שסכום של 9,660 ₪ נוספים.

3. הסתרת קיומן של תאונות קודמות משמעותיות ברכב, המתבטאת על פי חוות הדעת הנ"ל בהפרש שווי של 5,680 ₪.

4. רכיב של עגמת נפש, העולה לטענת התובע בנזק מוערך בסך 10,000 ₪.

בדיון שנערך בפניי היום 19.11.2009, שמעתי את עדויות הצדדים, וכן אפשרתי להם לסכם בע"פ. אציין כי אפשרתי לנתבע מס' 3, מר משה סנדר, להופיע חרף אי-הגשת כתב הגנה מטעמו כנדרש.

מן התמונה שנגלתה לעיניי ממהלך הדיון עולה כדלקמן:

הנתבע מס' 3 הודה כי אכן מד-האוץ ברכב הוחלף על ידו, הוא נטל אחריות על החלפת מד-האוץ ועל אי עדכון הנתבעת מס' 1 בעניין זה עובר למכירת הרכב בתיווכה. עם זאת, טענת הנתבע מס' 3 הייתה כי לא הייתה לו כל כוונה לזיוף או למרמה, והחלפת מד-האוץ נעשתה "לאחר שנשרף".

עם זאת, הנתבע מס' 3 טען כי הפרשי השווי הרכב אינם עולים לכדי הסכומים הנתבעים כלל.

כן טען הנתבע מס' 3, כי עניין היותו של הרכב רכב ליסינג כלל לא הוסתר מן התובע, וכי בעניין זה תמכה הנתבעת מס' 3. מדובר ברכב עם ביקוש גבוה מאוד (מסוג "מאזדה לאנטיס") והתובע היה להוט לרכוש אותו.

הנתבע מס' 3 והנתבעת מס' 1 הדגישו כי הרכב נלקח לבדיקה במכון "טסט קאר" בע"מ, וכי הבדיקה מדברת בעד עצמה בכל הנוגע לליקויי תאונה במרכב הרכב. התובע יכול היה בנקל להבין זאת מקריאת דו"ח הבדיקה, ואף הוא העיד בבית המשפט כי הבוחן עצמו אמר לו שברכב הייתה תאונה לא קלה.

הנתבעת מס' 1 הפנתה את בית המשפט לטופס חתום על ידי הנתבע מס' 3 שבמהלכו היא מתבקשת לבצע את עסקת תיווך הרכב, כאשר במסמך זה, מתאריך 1.2.008 , מתייחס הנתבע מס' 3 להיות הרכב שייך לחברת "אלבר" מס' קילומטראז' 78,000 ק"מ, ומצוין כי העמלה בגין המכירה תהיה בסך 500 ₪.

יש לציין כי אין התניה למחיר מכירה כזה או אחר באותו מסמך של הנתבע 3 המופנה לנתבעת 1. הנתבעת 1, מכל מקום, טענה כי לא הוסתר מהתובע דבר, וכי לא ידעה כמובן על שינוי הקילומטראז' ברכב.

לאחר שבחנתי את החומר הראייתי ושמעתי את העדויות שניתנו כבר במסגרת קדם המשפט, אני נותן בזאת את פסיקתי:

אין מחלוקת שהנתבע מס' 3 הטעה את התובע באשר למד האוץ, ולכן אני מחייב את הנתבע מס' 3 בתשלום של 9,660 ₪, על פי חוות דעת השמאי.

הוכח במשפט, ואינני נותן אמון בעניין זה בעדותם של הנתבע מס' 3 והנתבעת מס' 1, כי התובע לא ידע שמדובר ברכב של חברת "אלבר", וכי לא נמסרה אינפורמציה בעניין עד לאחר העברת הבעלות ברכב.

התרשמתי כי התובע אכן איננו שולט בצורה מלאה בשפה העברית, וחרף העובדה שהתלווה אליו בנו הייתה גם לכך השפעה. יתר על כן, הפרסום באינטרנט, שעל פי עדותו האמינה של התובע התייחס לרכב "יד ראשונה", מבלי לציין כלל שמדובר ברכב ליסינג שהחליף לפחות שלוש ידיים עד למועד המכירה, היה בו כדי להטעות את התובע.

אינני מקבל את הטענה שלהיותו של הרכב מליסינג אין משמעות, או יכולה להיות משמעות בין 0 ל-17% כעמדת הנתבעים. אני סבור שיש לאמץ את חוות דעתו של השמאי בעניין זה, שלא נסתרה.