קנדיוטי פרץ נ' אוניברסיטת בר אילן

פסק דין

מדובר בתביעה להחזרת שכר לימוד ששילמה התובעת.

בתאריך 20.2.11 החלה התובעת בלימודי תואר שני אצל הנתבעת.

בתאריך 18.5.11 ביקשה התובעת להפסיק לימודיה לאור הנסיבות הבאות:

א. בהיותה בחודש השמיני להריונה, נכנסה לשמירת הריון מוחלטת.

ב. לתובעת תאומות, אשר ביום הפסקת לימודיה היו כבנות שנה , ללא כל מסגרת חינוכית ותחת השגחתה הבלעדית של התובעת.

ג. בעלה של התובעת הינו נכה צה"ל 2 רגליים, נכות של 100% ואין באפשרותו לסייע לנתבעת במטלותיה הרבות.

בקשת התובעת להפסקת הלימודים התקבלה אצל הנתבעת, הנתבעת ענתה לתובעת במכתב בו היא מחייבת אותה בשכר לימוד בהתאם להוראות שכר הלימוד כפי שפורסמו, ע"פ כללים אלו סטודנט שהודיע על הפסקת לימודיו עד ליום 15.5.11 יחויב ב- 60% משכר הלימוד בתוספת תשלומים נלווים.

ביום 3.8.11 פנתה התובעת בבקשה לוועדת חריגים במדור שכר לימוד בבקשה שלא לשלם שכר לימוד, הועדה החליטה מתוך התחשבות בנטל הכספי, להפחית את חיובה לסכום של 7,202 ₪ ולפטור אותה מיתרת החוב.

ביום 5.12.11 הגישה התובעת ערעור על החלטת הועדה, בקשתה נדונה ע"י הועדה ונדחתה.

ביום 29.12.11 פנתה התובעת לנתבעת במכתב התראה בטרם נקיטת אמצעים משפטיים, וציינה כי בהיעדר תשובה חיובית לבקשתה תפנה לערכאות משפטיות, הועד החליטה, לפנים משורת הדין, שוב מתוך התחשבות במצבה, להפחית את חיוביה לשכר הלימודים ולחייב את התובעת בשכר לימוד של 5,400 ₪ (כולל נלווים), המהווה 26% בלבד מגובה שכר הלימוד המלא לשנה"ל תשע"א.

מדיניות החזר שכר הלימוד נקבעה בתקנון שכר הלימוד שצורף לכתב ההגנה מטעם הנתבעת. למותר לציין, כי התובעת בעצמה לא חלקה על גובה מדרגות שכר הלימוד בהן יחויב הסטודנט יחסית לשלב בקשת הפסקת הלימודים.

התקנון קובע מפורשות כי מסירת ההודעות על ביטול/דחיית הלימודים תיעשה בכתב, והצדדים אינם חולקים על כך שההודעה בכתב התקבלה בתאריך 10.5.11, מאחר והתובעת הודיעה על ביטול הלימודים כעבור 3 חודשים מתחילת הלימודים לכן היא מחויבת בתשלום 60% משכר הלימוד בתוספת הסכומים הנלווים ע"פ התקנון המצורף (נספח 2 לכתב ההגנה).

אין חולק כי הבקשה להפסקת הלימודים נבעה מהעובדה כי התובעת נכנסה לשמירת הריון, אשר על כך עולה כי טענת התובעת (על אף שלא טענה זו מפורשות) הנה טענה של סיכול חוזה.

האם ניתן לחשב את שמירת ההיריון כאירוע שמסכל את קיום החוזה?

הבסיס הנורמטיבי לטענת הסיכול בה נאחזו התובעים מצוי בהוראת סעיף 18(א) לחוק התרופות שכותרתו "פטור בשל אונס או סיכול החוזה" שם נקבע:

"הייתה הפרת החוזה כתוצאה מנסיבות שהמפר בעת כריתת החוזה לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש ולא יכול היה למנען וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים".

בתי המשפט פרשו את עילת הסיכול בצורה מצמצת ביותר, עד כדי כך, שנקבע, כי הכל צפוי, לרבות; מלחמות, פגעי טבע ועוד.

בשל הקרבה הרעיונית בין עקרון הסיכול בנסיבות של שינוי מהותי בתשתית החוזית לבין הדרישה לתום לב בביצוע חוזה מכוח סעיף 39 לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג – 1973, הפסיקה קבעה כי במקרים מסוימים תתקבל טענת ההגנה של "סיכול", למרות שלכאורה, "הכל צפוי", וגם אם אין משבצים את טענת ההגנה של הנתבע למשבצת של "סיכול" כמשמעותו בסעיף 18 (א) לחוק החוזים תרופות, ניתן להגיע לאותה תוצאה, כאשר התובע עומד על ביצועו הדווקני של החוזה, בחוסר תום לב וזאת מכוח עקרונות תום הלב. בע"א 715/78 כץ נ' נצחוני מזרחי, פ"ד ל"ג (3) 639, קבע ביהמ"ש כי אף מלחמת יום כיפור הייתה בגדר אירוע, שאדם מישראל היה צריך לצפותו.

לעניין זה יפים הם דבריו של כב' השופט אנגלרד בפסה"ד בעניין רגב (ע"א 6328/97 עזרא ואבי רגב נ' משרד הבטחון, פ"ד נ"ד (5) 506), התייחס בהערת אגב, לצורך בבחינה מחודשת של הלכת כץ נ' נצחוני וזאת בסעיף 19 לפסה"ד).