קמחי

החלטה

עניינה של החלטה זו הינה בקשת התובעת לפטור מאגרה (להלן: "הבקשה").

לטענת התובעת, אין ביכולתה לשלם את אגרת המשפט, ביחס לשני רכיבי תביעה: שכר אותו אמורה היתה התובעת לקבל מהנתבעת עד גיל פרישה וכן דמי הסתגלות. בגין שני רכיבים אלו נתבקשה התובעת לשלם אגרת בית המשפט בסך של 52,210 ₪.

יש לציין כי בגין שאר רכיבי תביעתה, התובעת שילמה אגרת משפט בסך של 26,000 ₪.

בתצהירה, טענה התובעת כי לאחר הפסקת עבודתה אצל הנתבעת לא מצאה כל עבודה אחרת (כאשר בחלק מהתקופה קילבה דמי אבטלה). לאחר מכן, היא הקימה עסק עצמאי: חנות לשמלות כלה באזור ממילא בירושלים, בשותפות עם מעצבת שמלות כלה, אשר לטענתה, כשל וכל הכספים שהשקיעה בו ירדו לטימיון.

כן טוענת הנתבעת כי בעלה משתכר בשכר של כ- 7,000 ₪ (כאשר היא היתה המפרנסת העיקרית במהלך השנים).

לבני הזוג דירת מגורים בבעלותם, בשכונת פסגת זאב וכן שני רכבים , המשועבדים לטענתה, לבנק לאומי להבטחת הלוואות אותן נטלה מהבנק (המגיעות לסך של כ- 50,000 ₪).

התובעת צירפה לתצהירה: מאזן של השותפות, תדפיס חשבונות הבנק שלה.

הנתבעת הבהירה בתגובתה, בין היתר, כי התובעת, בבקשתה, לא גילתה את מלוא הנתונים הכספיים, לרבות העובדה שבמסגרת הסכם פשרה בין הצדדים, לפני כ-4 שנים, הנתבעת שילמה לתובעת סך של למעלה מחצי מיליון ₪ (!). כמו כן, לא הצהירה התובעת האם חשבון הבנק שלה, שתדפיסיו צורפו לתצהיר, הינו חשבון בנק יחידי וממילא לא צירפה כל אסמכתא בקשר לחשבון משותף עם בעלה ו/או חשבון בנק נפרד שיש לבעלה ו/או תלושי משכורת של בעלה. מכל מקום, התובעת לא עמדה בדרישות הפירוט הנדרשות עפ"י תקנה 12 לתקנות האגרות (לרבות פירוט הכנסותיה והכנסות בעלה בששת החודשים שקדמו לבקשה) – ועל כן גם מן הטעם הזה יש לדחות את הבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה – שוכנעתי כי אין להיעתר לבקשה.

 אכן בהתאם להוראות תקנה 12 (ב) לתקנות האגרות קיימים שני תנאים מצטברים שצריכים להתקיים על מנת להיעתר לבקשה לפטור מתשלום אגרה: האחד, כי אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה. השני, "נראה לבית הדין כי ההליך מגלה עילה".

אקדים ואציין כי מאחר ושוכנעתי כי התובעת לא הוכיחה כלל שאין ביכולתה לשלם את האגרה וכיוון שמדובר, כאמור, בתנאים מצטברים , לא מצאתי לנכון לדון כלל בהתקיימותו של התנאי האחר בדבר עילת התביעה. למעלה מן הצורך ולמען הסר ספק אציין כי כיוון שמדובר בשלב מוקדם בו נבחנת עילת התביעה רק על סמך כתבי הטענות – הרי שממילא מקלים בהתקיימותו של תנאי זה ודי אם השתכנע בית הדין כי אין מדובר בתביעה המופרכת על פניה.

מכל מקום, התובעת מחד, אכן לא מילאה אחר מלוא התנאים הנדרשים בהתאם לתקנה 12 לתקנות האגרות ולא צירפה את מלוא האסמכתאות הנדרשות, כגון המצאת כל התדפיסים של כל חשבונות הבנק ו/או תצהיר כי תדפיס החשבון שצורף הינו חשבונה היחיד. כמו כן, לא צירפה תלושי שכר של בעלה ולא הצהירה באופן מפורט (ונתמך באסמכתאות) על כל הכנסותיה בששת החודשים שקדמו להגשת הבקשה.

יתרה מזאת, התובעת לא הצהירה כלל על הסכום, הלא מבוטל כלל, שקיבלה מהנתבעת במסגרת הסכם הפשרה ביניהן, המגיע לסך של כחצי מיליון ₪. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר, גם לטענת התובעת עצמה היא בעלת נכס מגורים והקימה עסק עצמאי באזור ממילא, איזור יוקרתי בירושלים (אף אם אינו רווחי כנטען) ובעלת שני רכבים (אף אם הם משועבדים לבנק כנטען אך לא צורפה לכך כל אסמכתא).

נראה כי בנסיבות העניין אין מקום עוד להוסיף ולפרט מעבר לכל הטעמים שפירטתי לעיל ומהם עולה בבירור התמונה ממנה שוכנעתי כי , כאמור, אין התובעת ממלאת את התנאי הראשון (והמרכזי) של חוסר אפשרות לשלם את אגרת בית המשפט וכי אין כל הצדקה להישענות על הקופה הציבורית, כפי שכבר נפסק כי יהא זה המוצא האחרון, שאינו מתקיים בעניינו.

לאור כל האמור – הבקשה נדחית.

הוצאות הבקשה ישקלו בסיום ההליך ובהתאם לתוצאתו.

ניתנה היום, י"ט אב תשע"ב, 07 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: