קורץ נ' אבו שריע ואח'

פסק דין

מדובר בתביעה לגבי נזק בתאונה.

אין מחלוקת כי רכב התובעת האט את מהירות נסיעתו ל-10 קמ"ש כדי לבצע פניית פרסה ורכב הנתבעים פגע בו מאחור.

מלכתחילה המחלוקת הייתה, האם רכב התובעת ביקש לבצע את פניית הפרסה במקום שאסור לפניית פרסה וכן, טענה נוספת הייתה שהתובע סטה לנתיב הימני.

טענות אלה נזנחו וזאת לאור העובדה שעד הנתבעים הראה בשתי הזדמנויות הדגמה של התאונה שסותרת את הנזקים ברכב התובעת.

נוסף לכך לעד הנתבעים לא הייתה כל ראייה לגבי הנזק ברכבו.

הטענה של ב"כ הנתבעים הצטמצמה לרשלנות תורמת דהיינו שרכב התובעת האט בצורה קיצונית את מהירות נסיעתו כאשר הוא הבחין ברכב הנתבעים נוסע במהירות אחריו.

אינני מקבל טענה זו.

מדובר במקום עירוני מובהק עם פניות מימין ומשמאל ומאוד צפוי שאנשים ילכו במקום וצפוי מאוד שאדם יהסס האם לפנות שמאלה או ימינה וזה דרכו של נהג.

לא נדרש מנהג לבצע תחרות של מהירות ולא נדרש מנהג להתאים את מהירות נסיעתו למהירות נסיעת הרכב שלפניו.

די לי שאינני נותן אמון בגרסת עד הנתבעות שסתר את עצמו והראה פעמיים הדגמה שונה ששתי ההדגמות לא התאימו לפגיעת רכב התובעת ונוסף לכך, לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע לקח על עצמו נזק של 90,000 ₪.

נוסף לכך, ב"כ הנתבעים משתית את הטענה על מהירות הנסיעה של הנתבעים שהייתה לכל הדעות מהירות מופרזת של 70 במקום 50 קמ"ש וזאת, על פי עדות עד הנתבעים.

אינני מוכן לסמוך על מהירות זו רק בגלל שהעד שאינני נותן אמון לכל עדותו אמר שנסע 70.

אני נותן אמון מלא לעדותו של עד התובעת שלא נסתרה לגבי הפגיעה מאחור ותמונות הנזק תומכות בגרסתו.

העובדה שהעיד כי טעה בדרך ורצה לפנות פניית פרסה, לא עומדת לו לרועץ.

כדי לקבוע רשלנות תורמת, אני צריך לתת אמון בגרסה.

במקרה הנוכחי, לא הייתה כל גרסה נוגדת שנתתי בה אמון.

לאור האמור, אני מחייב את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובע סכום של 13,900 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26.11.09, בצרוף אגרת בית משפט בסכום של 337 ₪ ובצרוף שכ"ט עו"ד בסכום של 4,031 ₪.

ניתן והודע היום י"ג טבת תשע"א, 20/12/2010 במעמד הנוכחים.

אלי ספיר, שופט