קוריאל ואח' נ' עיריית הרצליה

פסק דין

1.לפני ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה (כב' השופט אבי שליו) מיום 23/10/11 בעמ"ק 79/09 ולפיה התקבלה בקשת המשיבה למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

הצו מתייחס לקיר בטון בגובה 1.5 מ' ומעליו גדר קלה בגובה מטר ובאורך של 30 מ' (להלן: "הבנייה") ברחוב הנשיא יצחק בן צבי 97 הרצליה.

הבנייה פולשת לשטח ציבורי הסמוך לשטחם של המערערים.

2.ביום 14/9/09 הגישה המשיבה בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה.

לאחר שהוגשה התנגדות המערערים לבקשה, נשמעו ראיות בבית משפט קמא, שלאחריהן ניתנה ההחלטה בגינה הוגש הערעור.

3.החלטת בית משפט קמא:

מטעם המשיבה הובאו לעדות, מהנדס ומפקח בנייה, מר גרגורי גומון וכן הגב' קרן מגל העובדת במחלקת נכסים והפקעות בעיריית הרצליה.

כמו כן העידו המודד מר רמי בן חיים ומר שומכר, סגן מהנדסת החברה הכלכלית הרצליה.

המערער העיד בעצמו וכן הוגשה מטעמו שמאות (נ/3) ביחס לשווי השטח שנגרע והערכת הנזק למקרה שבו תבוצע ההריסה.

כב' השופט קבע, כי מעדות הגב' מגל הובהר, כי השטח הגובל בחצר המערערים הוא שצ"פ ומהעדויות של מר גומון ומר בן חיים עלה כי הבנייה פולשת לשצ"פ.

צוין, כי המערערים ביקשו שהות לפנות למודד מטעמם ובכל זאת לא הוגשה חוות דעת נגדית באשר לטענה כי הבנייה פולשת לשטח הציבורי ועל כן, הגיע למסקנה ולפיה מדובר בבנייה שנבנתה מחוץ לחלקת המערערים ובתוך השצ"פ ועל כן אינה בהתאם להיתר.

בית המשפט בחן, אם התקיים בענייננו "עניין ציבורי חשוב" המצדיק מתן צו הריסה ללא הרשעה והגיע למסקנה, ולפיה קיים עניין ציבורי חשוב העולה על השיקולים האישיים של המערערים ולפיכך, אישר את הבקשה.

4.תמצית טענות המערערים:

א)תנאי בסיסי להחלת צו על פי סעיף 212 לחוק, הוא כי כשבוצעה הבניה, אזי "נעברה עבירה".

בענייננו, לא הוכיחה המשיבה כלל ועיקר כי נעברה עבירה.

מדובר במערערים שהם תמי לב ומדובר בבנייה ישנה. נטל ההוכחה על המשיבה הוא נטל כבד והיא לא הצליחה להרים אותו.

ב)המערערים לא חולקים על כך, שהשטח הגובל בחצרם הוא שצ"פ – שטח ציבורי (ראה סעיף 20 להודעת הערעור) אלא המחלוקת היא – האם במועד בניית הגדר, נבנתה הגדר שלא בהתאם להיתר ועל כן היה מדובר בבניית גדר תוך עבירת בנייה.

בענייננו, מועד הקמת הגדר לא ידוע. מעדויות נציגי המשיבה לא ניתן היה לדעת, מתי נבנתה הגדר. ויתרה מזו, ניתן אף להגיע למסקנה כי הגדר נבנתה בהתאם להיתר שניתן ביום 13/2/97 (מ/9) ולפיכך, בית משפט לא יכל להגיע למסקנה ולפיה עמדה המשיבה בנטל ההוכחה באשר לכך שנעברה עבירת בנייה.

ג)המערערים טוענים, כי שגה בית המשפט בשקילת האינטרס האישי מול הציבורי ולא נתן משקל מספיק לעובדה כי מדובר בבית שנבנה יותר מלמעלה מעשור, וכי בשנת 2005 קנו המערערים את הנכס כמו שהוא, תוך שהם נעזרים באנשי מקצוע גם מטעם העירייה, אשר ככל הנראה הטעו אותם לחשוב, כי הכל כשורה.