קורט נ' וקנין

פסק דין

בפני תביעת פינוי על פי סעיף 131(7) וסעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב- 1972 (להלן: "החוק").

כללי

1התובע הינו הבעלים הרשום של המקרקעין ברח' קדם 129, יפו, גוש 7036 חלקה 92. (להלן: "המקרקעין").

על המקרקעין בנוי מבנה הכולל 4 יחידות דיור (להלן: "המבנה").

הנתבעת מחזיקה כדיירת מוגנת באחת מיחידות המבנה (להלן: "המושכר"), מכוח חוזה שכירות מיום 1.4.74, שנחתם בין הבעלים הקודם של המושכר לבין בעלה לשעבר של הנתבעת (להלן: "חוזה השכירות").

הצדדים חלוקים בשאלת היקף המושכר:

על פי כתב התביעה, הנתבעת מחזיקה כדיירת מוגנת בדירה בת חדר אחד, נוחיות משותפת ומטבח בחצר. על פי כתב ההגנה, הנתבעת מחזיקה כדיירת מוגנת ב- 3 חדרים ובשטח החצר. לסוגיה זו אתייחס בהמשך.

2.בהסכמת הצדדים מונה השמאי, מר גלעד אברם, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "מומחה בית המשפט")

מומחה בית המשפט הגיש את חוות דעתו ביום 11.8.10 (להלן: "חוות הדעת") וקבע כדלהלן:

שווי זכויות הבעלות בדירה הוא: 1,320,000 ₪.

אומדן דמי המפתח המלאים (3/3) הם: 670,000 ₪.

אומדן דמי הפינוי הראויים הם: 895,000 ₪.

לאחר הגשת חוות הדעת הסכימו הצדדים, כי פסק הדין יינתן על יסוד סיכומי הצדדים בכתב, ללא צורך בהבאת ראיות.

תמצית טענות הצדדים

3.התובע טוען, כי בכוונתו להרוס חלק גדול מהמבנה ולבנות במקומו מבנה חדש לו ולבני משפחתו. לצורך כך קיבל היתר בנייה מעיריית תל אביב, והיתר זה מקנה לו עילת פינוי מכוח סעיפים 131(7) ו-131(10) לחוק.

לטענת התובע התקיימו התנאים הנדרשים להוכחת עילת פינוי.

4.לטענת הנתבעת, תוקפו של היתר הבניה שבידי התובע פג, שכן לא הוחל בעבודות הבנייה בתוך שנה מיום הוצאתו.

הנתבעת טוענת, כי התובע לא הוכיח את עילות הפינוי. ראשית, המושכר לא דרוש לו לצורך עצמי, שכן כוונתו היא להוסיף קומות ולהשכירן. שנית, התובע לא מתכוון להרוס את המבנה כדי להקים במקומו מבנה אחר, אלא כל שהותר לו הוא להוסיף קומות למבנה ולשפצו.

לחילופין, טוענת הנתבעת, כי אם תתקבל תביעת הפינוי וייפסק לה פיצוי כספי, אין להסתמך על חוות הדעת של מומחה בית המשפט. לטענת הנתבעת המומחה לא כלל בחוות הדעת את הפיצוי שיש ליתן לה בגין פינוי מהחצר הצמודה למושכר, וכן לא הוסיף לדמי הפינוי הוצאות העברה.