קופת חולים לאומית נ' פלוני ואח'

השופט נ' הנדל:

           מונחים לפנינו שלושה ערעורים על פסק דין מיום 10.7.16 של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 14193-12-11, כב' השופטת ש' שטמר), שקבע כי קופת חולים לאומית ובית החולים לגליל המערבי – נהריה, התרשלו בטיפול הרפואי שהעניקו לקטין, אשר בעקבותיו נגרם לו נזק בלתי הפיך במרפק יד שמאל.

           הצדדים לערעור הם כדלקמן: המערערת בע"א 8291/16 היא קופת חולים לאומית (להלן: "קופת החולים"); המערערת בע"א 8335/16 היא מדינת ישראל, שהיא המפעילה והבעלים של בית החולים לגליל המערבי – נהריה (להלן:"בית החולים", שתי המערערות יחדיו יכונו להלן "המערערות"); והמערערים שכנגד בע"א 8291/16 ובע"א 8335/16 הם הקטין שנפגע והוריו (להלן: "המשיב" או "המשיבים").

רקע והליכים

1.  בשנת 2010 נפל המשיב סמוך לביתו, בהיותו כמעט בן 8 שנים, ונפגע במרפק יד שמאל (להלן: "התאונה הראשונה"). לאחר הנפילה נבדק המשיב על-ידי רופאי קופת החולים ורופאי בית החולים לסירוגין, שהפנו אותו לביצוע מספר צילומי רנטגן. תוצאות הצילומים מטעם קופת החולים לא העלו חשד לשבר, אם כי רופאי הקופה ציינו כי קיים חשד כזה, ותוצאות הצילומים מטעם בית החולים העלו כי קיים חשד לשבר ברכיב במרפק המכונה אפיקונדיל מדיאלי(להלן: "אפיקונדיל"). בעקבות ממצאים אלו גובסה ידו של המשיב לפרק זמן קצר (כשבועיים וחצי), שבסיומו עדיין חש רגישות במישוש, כאבים במרפק והגבלה בתנועה. לאור כך, רופא מטעם קופת החולים הפנה את המשיב לטיפול בפיזיותרפיה.

כחודש וחצי לאחר מכן פנה המשיב שוב לקופת החולים לאחר שככל הנראה נפגע בשנית במרפק יד שמאל כתוצאה מנפילה בבריכה (להלן: "התאונה השנייה"). תלונותיו של המשיב על כאבים הובילו לשורה של בדיקות נוספות מטעם הקופה, לרבות בדיקת C.T, שבעטיה נתגלה לראשונה רמז לאפשרות כי הוא סובל משבר  ברכיב במרפק המכונה קונדיל (או טרוכליאה), וזאת להבדיל משבר באפיקונדיל, אבחנה שחשיבותה תובהר בהמשך. לאחר שהמשיב המשיך לסבול מן הפגיעה במרפק הוא הופנה לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם נמצא כי הוא אכן סובל משבר בקונדיל. מאחר שכל הטיפולים הרפואיים שקיבל המשיב התייחסו לשבר באפיקונדיל, השבר בקונדיל לא טופל כראוי ונגרמה למשיב נכות אורתופדית ותיפקודית לצמיתות.

2. המשיב טען בפני בית המשפט קמא כי השבר בקונדיל אירע בעקבות התאונה הראשונה, ואף הכחיש את קיומה של התאונה השנייה. תביעתו התמקדה בכך שהרופאים אשר טיפלו בו לאחר התאונה הראשונה התרשלו באבחון השבר הנכון ובטיפול בו. באשר לרשלנות שבאבחון, חוות דעתו של המומחה מטעמו גרסה כי שבר בקונדיל הוא שבר אשר לא ניתן להבחין בו בצילום רנטגן עקב היותו סחוסי אצל ילדים עד גיל 9. לפיכך, כשמדובר בילדים צעירים עם פגיעה במרפק, נדרשת זהירות מיוחדת בבדיקות המאבחנות את השבר ובמקרה דנן הרופאים היו צריכים לבצע צילום רנטגן של שני המרפקים לצורכי השוואה (צילום אשר בוצע בפועל), וכן אחת מן הבדיקות הבאות: ארתרוגרם, C.T או M.R.I. באשר לאופן הטיפול, בעוד שהטיפול בשבר באפיקונדיל דורש גבס ופיזיותרפיה, הטיפול בשבר בקונדיל דורש ניתוח מיידי ופיזיותרפיה אינה דרך הטיפול המתאימה בו. מאחר שהמשיב, על-פי הנטען, לא קיבל את הטיפול המתאים לו – ניתוח מיידי, הקונדיל התאחה במקום הלא הנכון באופן שלא ניתן לתקנו, מה שהוביל לכך שהוא סובל מנכות קבועה.

           בית החולים טען כי האבחון והטיפול שביצע היה נכון וסביר: לאחר התאונה הראשונה בוצעו צילומי רנטגן הן למרפק השמאלי והן למרפק הימני, לצורך השוואה, והממצאים העלו כי מדובר בשבר באפיקונדיל ולא בקונדיל. לטענתו, ככל שנגרם שבר בקונדיל, הרי שהוא נגרם בתאונה השנייה שלגביה אין לו אחריות. בהמשך לכך שלח בית החולים הודעת צד ג' לקופת החולים, כאשר עיקר טענותיו היו שרופאיה ייעצו למשיב שלא לחזור לבדיקה מסוימת בבית החולים בטענה שאין בכך צורך, בעוד שבדיקה כזו הייתה יכולה להועיל לו; שהשבר בקונדיל, ככל שהוא קיים, נגרם בתאונה השנייה והרי החל ממועד זה מי שטיפלה במשיב הייתה קופת החולים ואין לבית החולים אחריות על כך; וכי הטיפול בפיזיותרפיה שעליו המליצה הקופה היה טיפול מוטעה במצבו של המשיב.

           קופת החולים טענה שבשום שלב לא נגרם למשיב שבר בקונדיל, אלא באפיקונדיל. לפיכך רופאיה לא התרשלו באבחון השבר ובאופן הטיפול בו, ובפרט הם פעלו נכון כאשר הפנו את המשיב לטיפולי פיזיותרפיה, שהם טיפולים מקובלים לשבר מהסוג הזה.