קומימי נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני ערעור על פסק דין של בית המשפט לתעבורה (כב' השופטת מ' קסלסי), אשר הרשיעה את המערערת לאחר שמיעת ראיות בעבירות של ביצוע פניית פרסה שלא כדין תוך חציית קו הפרדה רצוף, נהיגה רשלנית, גרימת נזק וחבלה של ממש.

בית המשפט קמא זיכה את המערערת מעבירה של אי ציות לתמרור, האוסר פנייה שמאלה.

בית המשפט קמא הטיל על המערערת תשלום קנס בסך 2,500 ₪, פסל את רישיון הנהיגה שלה לתקופה של שלושה חודשים, הטיל עליה חמישה חודשי פסילה על תנאי וכן חייבה לבצע 150 שעות שירות לתועלת הציבור (וזאת בהסכמת המערערת).

תחילה, יוצגה המערערת על ידי עורך דין י' שניאור, אשר התייצב לדיון בהעדר המערערת והודה בכתב אישום מתוקן.

המערערת ביקשה לבטל את פסק הדין הראשון בטענה, כי לא הסכימה להודות ובית המשפט קמא נעתר לבקשת עורך דין שניאור, ביטל את פסק דינו וחייב את המערערת בהוצאות בסך 2,000 ₪.

המערערת ניהלה הוכחות כאשר הייתה מיוצגת על ידי עורך דין אחר ולאחר מכן, כאמור, הורשעה ונגזר דינה.

המערערת הופיעה לדיון בפניי היום ללא ייצוג, אך ניכר היה, כי אדם בעל ידע משפטי ניסח את נימוקי הערעור, המערערת אף ציטטה מנייר שהיה מונח בפניה (ואין לי על כך טרוניה).

המערערת ביקשה לבטל את חיוב ההוצאות בסך 2,000 ₪, אך אינני רואה מקום לכך והעניין, אם בכלל, צריך להיפתר בינה לבין בא כוחה הראשון.

טענתה הראשונה של המערערת הייתה, כי בית המשפט קמא הרשיע אותה בעבירת רשלנות-"עבירה על תקנה 62(ג) בהקשר עם סעיף 38 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961".

ברור, כי מדובר בטעות סופר וכי הכוונה לעבירת הרשלנות המופיעה בסעיף 62(2) לפקודת התעבורה, נוסח חדש, תשכ"א-1961, בהקשר עם סעיף 38 לאותה פקודה.

לא למותר להוסיף, כי לבית המשפט שלערעור סמכות לתקן פגם זה, במיוחד על רקע העובדה, כי למערערת לא נגרם עיוות דין וכי המערערת התגוננה מפני סעיף זה.

המערערת טענה, בין היתר, כי אם רוכב האופנוע היה נוסע קצת יותר לאט והיה קצת יותר זהיר, היה יכול למנוע את התאונה. בנוסף, טענה, כי מומחה המשטרה שביקר במקום לא ערך מדידות וכי לא הוגשה חוות דעת שמאי בגין נזק שנגרם לכלי הרכב המעורב.

ביקשתי מהמערערת שתצביע בפניי כיצד עמד רכבה בעת התאונה ולדבריה, רכבה עמד באמצע קו ההפרדה דהיינו, חציו האחד של רכב המערערת עמד במסלול היורד לכיוון רח' אגרון וחציו השני עמד במסלול העולה מרח' אגרון.

די בדבריה אלה של המערערת בפניה להצביע על רשלנותה שכן, גם לדברי המערערת היא ביקשה לבצע פניית פרסה, אך בעת שהתחילה בפנייה ועברה לנתיב הנגדי, היא לא יכלה להשלים את הפניה, לנוכח רכבים שהגיעו ולפיכך עצרה ובכך חסמה את נתיב נסיעתו של רוכב האופנוע.

בית המשפט קמא קבע ממצאים גם על סמך עדים נטרלים ובעניין זה אין מקום להתערבות ערכאת ערעור.

לא הובאה ראיה כלשהי, כי רוכב האופנוע שנפגע נסע במהירות מעל המותר ובצדק קבע בית המשפט, כי אין בנהיגת רוכב האופנוע כדי לשלול את אחריותה של המערערת שבאה לידי ביטוי בחסימת נתיב נסיעתו.

גם העונש שהוטל על המערערת אינו חמור ואינו מצדיק התערבות ערכאת ערעור.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור.

המערערת תפקיד את רישיונה עד ולא יאוחר מיום 17.10.13 ותשלם את הקנס המקורי ב-5 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 17.10.13.