קבלת מומר השב לעמו ולא-לוקיו

המבקשת – אישה יהודייה – נולדה במצרים. הוריה היהודים נתנו לה את השם [...] בלידתה. עלתה לארץ כשהייתה בת חמישה חודשים. בגיל תשע־עשרה נישאה למוסלמי בנישואין אזרחיים (נישואי -----) ונולדו להם ארבעה ילדים – שלושה בנים ובת. הם גרו תקופה ב----- ולאחר מכן ההורים שלו נתנו להם בית ב----- וגרו שם. האיש נפטר לפני שתים־עשרה שנה.

לאחר שהכירה בחור יהודי וגרה אתו ב[צ'], מבקשת האישה לחזור ליהדות, להמשיך את החיים יחד אתו, לחיות אתו ולהיקבר לידו.

האישה מצהירה בפני בית הדין כדלהלן:

"מעולם לא יצאתי מהיהדות, אני יהודייה בכל רמ"ח אברי, מעולם לא הסכמתי להתפלל במסגד, חגגתי את החגים עם אמי שנפטרה לפני שנה, אני לא מסורתית אבל כיבדתי את אמי. אני מאמינה בה' וביהדות.

בעת הנישואין לא התאסלמתי, אבל כשהבן נישא לבחורה מוסלמית, הייתי צריכה לחתום על כתב התאסלמות ועשיתי זאת רק כדי לעזור לבן. לא היינו דתיים, שמי [...] ולא שיניתי את שמי אפילו ב----."

לשאלת בית הדין אם היא רוצה באמת לחזור ליהדות, היא משיבה:

"מעולם לא יצאתי מהיהדות. למדתי בבית ספר דתי. עד עכשיו אני זוכרת תפילות בעל פה. אני שומרת כיפור, פסח. אני לא שכחתי, לא פספסתי, אם יכולתי, הייתי בכל החגים שיכולתי. אני עובדת יחד עם הרבנית באותו מקום."

בפני בית הדין התקבלה עדות העדה כדלהלן:

"אני מכירה את המבקשת שבע שנים, עבדנו יחד ב[נ']. אני גרה ב [...] אנחנו משפחה שומרת מסורת, בעלי היה ראש המועצה הדתית ב [...]

הכרתי את המבקשת ב[נ'], [היא] הייתה גרה אז ב---, התחברנו, הייתה מגיעה אליי בשבתות, חגים, קירבנו אותה, עזבה את ---, כל הזמן 'ישבנו' עליה שתעזוב את המקום.

בסוף, היא מצאה יהודי טוב, היא מנהלת אורח חיים יהודי, היא ממשיכה להגיע אלינו. יש לה ילדים ב----, הם באים אליה לביקור. אני יכולה לומר בפה מלא שהגברת רוצה לשוב ליהדותה ו'בגדול'."

בית הדין השתכנע בכנות האישה ברצונה לשוב ליהדות. בנוסף לכך: הקשר עם היהודי והמגורים בישוב יהודי, תוך היכרות עם תושבי המקום – מבטיחים את הישארותה כיהודייה.

מפרוטוקול הדיון עולה כי אף על פי שהאישה מוכנה לקבל על עצמה דברי חברות, לא התברר בפני בית הדין כי היא עתידה לשמור תורה ומצוות באופן מלא.

עם האמור, מאחר שהתברר בפני בית הדין כי התאסלמותה לא הייתה כנה ומתוך אמונה בדת האסלאם, אלא מתוך צרכים משפחתיים גרידא, מעולם לא האמינה בדת האסלאם ולא עזבה את אמונתה ביהדות, לכן גם אם לא ברור לגמרי שיהיה להבטחתה על קיום תורה ומצוות 'כיסוי' מושלם, מכל מקום מוכנותה לקבל על עצמה עול תורה ומצוות ומנהגי היהדות הם מתוך כוונה כנה. לפיכך, מאשר בית הדין את קבלתה ליהדות לאחר שתקבל על עצמה דברי חברות ותטבול בפני שלשה.

מומר השב ליהדותו    
כתב הנימוקי יוסף במסכת יבמות (דף טז ע"ב מדפי הרי"ף):

"[...] ישראל שחטא ועשה תשובה דכולי עלמא שורת הדין אינו צריך טבילה אלא קבלת חברות בפני בית דין לכתחילה ואף על פי כן טובל הוא מדרבנן משום מעלה דומיא דטבילת עבד משוחרר שאין טבילתו אלא מדרבנן וכן כתבו בתוספות אחרונות".

והובאו דבריו בבית יוסף (יורה דעה סימן רסח).