קביעה ורישום אבהות וסמכויות בית הדין בעניינן

הבקשה להוראה בדבר רישום אבהות המשיב על בתם של הצדדים

לפני בית הדין מונחת בקשת האם (המערערת בהליך העיקרי – הליך מזונות הילדים) להוצאת צו המורה למשרד הפנים לרשום את המשיב (בהליך זה ובהליך העיקרי הנ"ל) כאביה של בתם המשותפת [אלמונית].

רקע משפטי ועובדתי

נקדים תחילה את העובדות:

הצדדים נישאו כדמו"י ביום כ"ו באב תשע"ו (29.8.16) בנישואין פרטיים, ללא רישום מוקדם. לאחר מכן, ביום י"ב בתשרי תשע"ז (13.10.16), נכתבה כתובה והוצאה לצדדים מטעם רבנות ירושלים תעודת נישואין שמספרה [...] מסמכים אלו הוצאו אחרי שהובאה עדות שנערכו לצדדים חופה וקידושין כדת משה וישראל.

בדצמבר 2016 נפל סכסוך בין הצדדים ובדיון שנערך בבית הדין האזורי ביום י"ג בכסלו תשע"ז (13.12.16), אמרה האישה:

אנחנו נשואים זה לזו שלושה וחצי חודשים [...] נישאתי לבעל הזה, ואני בהיריון ממנו. הוא זרק אותי מהבית [...] אמרתי לבעל שאני רוצה בילדים. לבעל זה לא אכפת כי יש לו ילדים מנשואיו הקודמים.

לעומתה אמר הבעל:

עדיין אני לא נשוי לה. הכרתי את האישה כשהייתי נשוי לאישה אחרת. אני גרוש פעמיים.

אני לא יודע אם ההיריון הזה הוא ממני [...] המסמכים שמוצגים בפני בית הדין מזויפים. לא התחתנתי איתה בחודש תשרי. נרשמנו לנישואין ברבנות, אך לא קידשתי אותה. לא הייתה חופה. אני מכחיש את מה שכתוב בתעודת הנישואין.

בית הדין האזורי אמר לבעל על אתר: "לפי בירור שערכנו כעת, הייתה חתונה. עליך להביא אישור לדבריך מהרב [...]" ובתוך החלטתו מאותו יום קבע בית הדין: "אין לבית הדין ספק שהצדדים נשואים זה לזה כדת משה וישראל."

ביום ג' באב תשע"ז (26.7.17) נולדה [אלמונית] – בתם של הצדדים.

לבית הדין הרבני האזורי הוגשה תביעת האם למזונות הבת, ובדיון שנערך בבית הדין אמר האב: "הבת אינה שלי [...] אני לא מכיר בה כבתי."

בית הדין האזורי לא קיבל את טענתו ופסק מזונות לבת. האם הגישה ערעור על גובה המזונות שנקבעו לה, הופיעה לפנינו ופרשׂה את פרשׁת נישואי הצדדים. האב חזר על דבריו בבית הדין האזורי שלא היו נישואין בין הצדדים ואין הוא יודע אם הבת שלו.

הכרעת בית הדין בשאלת האבהות הנוגעת לחיוב המזונות

בפסק דינו מיום ח' בשבט תשע"ח (24.1.18) קבע מותב בית דיננו כדלהלן:

[...] טענותיו של המשיב שהצדדים לא נישאו כדת משה וישראל, הן עורבא פרח וטענות הזויות בעלמא. בתמונות שהוצגו לפנינו נראה המשיב מקדש בטבעת את המערערת כשהיא לבושה בשמלת כלה, ומכוסת על ידו בהינומא. כך, טענתו שמדובר במסיבת אירוסין בלבד היא ניסיון להתל בבית הדין, להכחיש את המציאות ולענות בעזות מצח.

לאור האמור, שהתקיימו נישואין כדת משה וישראל ושהאישה התעברה בקטינה לאחר נישואין אלו, הרי שהקטינה היא בתו ללא שום ספק, וכל דבריו של המשיב בעניין זה הם הבל ורעות רוח.