קארס ואח' נ' ש.ד אהרוני

פסק דין

1.ענינה של תובענה זו בתאונת-פח, שבה היו מעורבים מן העבר האחד כלי-רכב מסוג "מיני ואן", שבבעלותה של תובעת 1 ובו נהג תובע 2, ומן העבר האחר משאית שבבעלותה של הנתבעת ובה נהג מר רן אוחנה. כלי-הרכב חלפו זה על פניו של זה ובעקבות כך ניזוקה מכוניתם של התובעים בחלקה השמאלי האחורי – מן הדלת האחורית ועד לכנף האחורית.

הפגיעה התרחשה בתאריך 10.10.2012 ברחוב בן זומא, פינת רחוב פרדו, שבבני-ברק. הכביש הוא דו-סטרי ושני כלי-הרכב נעו בו זה לכיוונו של זה. התובע, כך לפי דבריו, נסע ברחוב בן זומא וביקש לפנות ימינה לעבר רחוב פרדו. הוא הבחין במשאית, הבאה מולו מרחוב פרדו, בסמוך לפני העיקול. מכאן השמיע כל אחד מהצדדים – תובע 2 והנהג מטעמה של הנתבעת – גרסה עובדתית שונה. לפי התובע, הוא הבחין במשאית המתקרבת והבין כי לא יוכל לחלוף על פניה. לפיכך, הוא עצר במרחק בטוח וסימן לנהג המשאית לעשות כמותו. אלא, שהאחרון מיאן לעצור והוסיף לנסוע עד שפגע במכונית הפרטית. מר אוחנה טען, מנגד, כי התובע המשיך בנסיעה ולא שעה לבקשתו לעצור, וכלי-הרכב ניסו, באיטיות רבה, לחלוף זה על פניו של זה עד שלבסוף הם התחככו ומנעול גדול, שתלוי למשאית מצדה השמאלי, שרט את מכוניתם של התובעים.

2.שמעתי את הדברים, מכאן ומכאן, ואני מעדיף את גרסתו של מר אוחנה. אילו היה ברור לתובע כי המשאית לא תוכל בשום פנים לחלוף על פניו, יש יסוד למסקנה כי הוא היה מנסה להתרחק מן המקום בנסיעה לאחור, ולא ממתין עד לפגיעה. הרי הוא עצמו העיד כי נהג המשאית הבחין בו, וברי כי תנאי השטח הכתיבו נסיעה במהירות נמוכה למדי. חשוב מכך, אני מתקשה להלום כי במצב דברים, כפי שתיארו התובע, הייתה הפגיעה מגבילה עצמה לחלקה האחורי של מכוניתו בלבד. אם ביקש לפנות במכוניתו ימינה, והמשאית הגיעה, בהתאם, מן הימין ופנתה שמאלה, מתקשה אני להלום פגיעה, שאיננה בחלק השמאלי הקדמי של כלי-הרכב הפרטי. תיאור האירוע ותיאורו של הנזק מתיישבים יותר עם טעות כנה של שני הנהגים, בסוברם כי שניהם יוכלו להמשיך בנסיעתם ולחלוף זה על פניו של זה מבלי להיפגע. ניסיון לעשות כן נעשה, ורק לקראת סופו התברר כי המעבר צר מלהכיל והחלק האחורי נפגע.

3.קבלתה של גרסתו של נהג הנתבעת אין בה לשחרר את זו מאחריות. שכן, מר אוחנה הטעים בדבריו כי כלי-הרכב, שניהם, התקדמו זה לעבר זה עד לפגיעה. "בכל פעם שניסיתי להתקדם, הוא זז עוד מילימטר" – העיד בהתייחס לתובע 2, "לא אני ולא הוא בעצירה באותו זמן, אני זז מילימטר והוא זז מילימטר, כדי לנסות להשלים את המעבר של שנינו" (עמ' 2, ש' 21; עמ' 3, ש' 2-1). אמת, לפי מסקנתי שני הצדדים אחראים במידה שווה לנזק שנגרם למכוניתו של התובע. פירוש הדברים הוא כי עליהם לחלוק בו. הנתבעת, בתוך כך, לא הלינה על נזק למשאיתה.

4.באשר לשיעורו של הנזק. התובעים הציגו את חוות-דעתו של שמאי. הלה העריך את עלות התיקונים בסך של 6,039 ש"ח. ירידת ערכו של כלי-הרכב הוערכה בסך של 2,422 ש"ח נוספים. שכר טרחתו של השמאי עמד על 600 ש"ח. אלא שתובע 2 הודה כי ערכי השומה היו מעל ומעבר לשיעורו של הנזק בפועל. הסכום, שהוצא בתיקון הנזק, היה נמוך במידה ניכרת: "הלכתי לתקן, ועלה הרבה פחות ממה שהשמאי אמר" (פרוטוקול, בעמ' 2, ש' 6). לפיכך, תחת האמור בחוות-דעתו של השמאי הצהיר תובע 2 בדיון (שם, בש' 7) כי הוא חוזר בו מן הסכום, שפורט בכתב-התביעה – 9,061 ש"ח – וביקש לזכותו לפי חשבונית מן המוסך. דא עקא, שכל חשבונית לא הוצגה, לא בכתב-התביעה ואף לא באולם-הדיונים. על אף חֶסֶר ראיתי זה, לא מצאתי כי יש מקום לדחות את התובענה. הוכח כי נגרם נזק. הוכח כי שיעורו היה נמוך במידה ניכרת מן האמור בחוות-דעתו של השמאי. נמסרו, עוד, פרטים באשר למהותו.

5.ברם, אף שלא נמסר הסכום המדויק, כל יסוד יש להערכה כי הוא היה גבוה משיעורה של ההשתתפות העצמית, שלפי מכתבה של חברת-הביטוח אשר צורף לכתב-התביעה, עמד על 1,869 ש"ח. חובתם של התובעים, כיסוד-מוסד בדיני הנזיקין, היא לפעול להקטנתו של הנזק שנגרם להם. הפעלתה של חברת הביטוח, אפילו בהתייחס להשתתפות עצמית זו ולמרכיב המקובל של הפסד הנחה בזכות היעדר תביעות, מפחיתה הייתה את הנזק, שספגו התובעים. אלא, שהתובעים לא הפעילו את חברת-הביטוח, המבטחת את המכונית. תובע 2 לא ידע להסביר מדוע: "אני מאשר שלא הפעלתי את חברת הביטוח שלי. אמרו לי שאתבע ממנו את הכסף. פניתי לסוכן שלי, והוא אמר שהוא הולך ותובע אותם שם. למה חברת הביטוח שלי לא שילמה לי – אני לא יודע. הם אומרים שמי שפגע בי צריך לשלם, כנראה" (עמ' 2, ש' 5-3).

6.סבורני אפוא כי נזקם של התובעים הסתכם בעלויות, הנובעות מהפעלתה הנדרשת של פוליסת הביטוח של מכוניתם. כאמור, בשל חלקו של התובע באחריות לנזק, יש להפחית משיעורו 50 אחוזים. על כן, באומדן מקורב של הנזק ובצירוף הוצאות, שנגרמו לתובעים בהגשת תביעתם, אני מחייב את הנתבעת לשלם לידיהם, ביחד ולחוד, בתוך 30 ימים, סך של 1,500 ש"ח. לא ישולם סכום זה במועדו, ייתוספו לו הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשתה של התובענה ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את העתקיו של פסק-דין זה לצדדים, ללא דיחוי. לכל אחד מאלה זכות לבקש מבית-המשפט המחוזי, בתוך 15 ימים מיום שנתקבל אצלו פסק-הדין, רשות לערער עליו.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ד, 01 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: