קאושני נ' עיריית נתניה. ואח'

פסק דין

מבוא

1.בפני תביעה על סך 329,405 ₪ שהגיש התובע, מר עזרא קאושני, כנגד עירית נתניה (להלן: "העיריה") וכנגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה להשבת סך של 50,000 לירות ששולם על ידו, לטענתו, לעירית נתניה בשנת 1972.

2.לנתבעות ניתנה, בהסכמה, רשות להתגונן באופן שהתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן משמש ככתב הגנה מטעמן.

3.הנתבעות הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. התובע הגיש תגובה ובה התנגד לבקשה. הוגשה תשובה לתגובה. בהחלטת בית המשפט נקבע כי שאלת ההתיישנות תוכרע במסגרת פסק הדין שינתן בתובענה.

4.מטעם התובע הוגש תצהירו. מטעם הנתבעות הוגש תצהירה של הגב' חנה ברומר, מנהלת מחלקת אישורי חניה ותנועה בעירית נתניה ועובדת העירייה משנת 1975.

טענות הצדדים

5.לטענת התובע, בשנת 1972 בנה בנין על מגרש בבעלותו. התובע ביקש רישיון בניה לצורך הקמת אולם שמחות בבנין.

התובע נדרש, לטענתו, על ידי הנתבעות להסדיר 12 מקומות חניה כתנאי לקבלת רישיון עסק. התובע נתן לעיריה ערבות בנקאית של בנק לאומי על סך 50,000 לירות להבטיח הסדרת מקומות חניה על ידו. התובע הציע לעירייה פתרונות שונים לבעית החניה שנדחו על ידי הנתבעות.

בסופו של דבר, נדרש לשלם ושילם בשנת 1972 סך של 50,000 לירות כ"כופר חניה" לנתבעת. לאחר מכן, קיבל רשיון עסק.

לטענת התובע, נאמר לו כי יוכל לעשות שימוש לצרכי חניה במגרש הנמצא בסמוך בפינת הרחובות לילנבלום ובנימין (להלן "המגרש").

לטענת התובע, במשך השנים חנו אורחי אולם החתונות סמוך לבנין ומדי פעם חנו במגרש בפינת הרחובות לילינבלום ובנימין, בחניה שהוקצתה לו כנגד התשלום.

לטענת התובע, בשנת 2007 הבחין כי החניה אשר הוקצתה לו נעלמה וכי מתחילים בעבודות לבניית בנין במגרש. אז פנה לעורך דין והתברר לו כי העירייה הציגה לו בזמנו מצג שווא וכי לא היה בסיס בדין לדרוש להתקין מקומות חניה, אם לצורך רשיון עסק ואם לצורך היתר בניה וכי הנתבעת לא היתה רשאית לדרוש ממנו כופר חניה. עוד טען כי התברר לו כי המגרש לא הוכרז כחניון ציבורי וכי כספי כופר החניה לא הגיעו לייעודם.

לטענת התובע, כמפורט בכתב התביעה, הוא הסתמך על מצג השווא שהעיריה הציגה בפניו, כמפורט לעיל, לפיו הוא חייב בהתקנת מקומות חניה לצורך הפעלת העסק וכופר החניה נדרש ממנו ללא בסיס חוקי. לטענתו, על הנתבעות להשיב לו את הסכום של 50,000 ל"י בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

6.הנתבעות טוענות, כי התביעה התיישנה ואף לוקה בשיהוי. לטענתן, נגרם להן נזק ממשי כתוצאה מחלוף הזמן כאשר חלק מהמסמכים ובפרט מסמכי הגזברות אינם עוד בידי העיריה. כן נטען כי קיים קושי לאתר את מי שעבדו בעייריה באותה עת וחלקם נפטרו ולכן נגרם להן נזק ראייתי.

המצהירה מטעם הנתבעות, פירטה את השתלשלות העניינים כפי שהיא עולה מהמסמכים שנמצאו בתיק הבנין. לפי המפורט בתצהירה, עולה מהמסמכים כי התובע ביקש במהלך הבניה לעשות שימוש בקומה א' של הבנין כאולם חתונות וכתנאי לאישור בקשתו נדרש בין היתר למצוא פתרון חניה.

לטענת הנתבעות, ביום 16.7.70 הודיע התובע לועדת בנין ערים כי בכוונתו לרכוש מגרש חניה בסביבה הקרובה שיספק את דרישות החניה ולהבטחת ההתחייבות הביע נכונות להפקיד ערבות על סך 50,000 ל"י (נספח א' לתצהיר מטעם הנתבעות). במהלך יולי העביר התובע לועדת בנין ערים את הערבות הבנקאית וציין כך: "תהיו רשאים לממש את הערבות ולהשתמש בתמורתה, לרכישת מגרש לחנייה בסביבות הנכס הנ"ל, אם לא אעשה זאת אני תוך שנה אחת מהיום." (נספח ב' לתצהיר מטעם הנתבעות). בהמשך, ביקש מהועדה לבנין ערים להאריך את הערבות על מנת לאפשר לו לרכוש מגרש חניה. התובע הגיש לועדה חוזה שכירות לתקופה של שלוש שנים עד שירכוש את המגרש. התובע נדרש על ידי הועדה להאריך את הערבות הבנקאית והועדה לבנין ערים הודיעה כי איננה מסתפקת בפתרון של שכירת מגרש חניה (נספחים ג-ה לתצהיר מטעם הנתבעות).

ביום 19.1.72 פנתה העיריה לבנק לאומי וביקשה לשלם לקופת העיריה את הסכום של 50,000 ל"י לפי ערבותה. (נספח ז לתצהיר מטעם הנתבעות).

ביום 27.1.72 הודיע מנהל מחלקת התברואה כי בקשת הרשיון הוחזרה ללא אישור המהנדס העירוני, בין היתר, מאחר ונעשו שינויים במבנה ללא היתר וטרם הוסדר שטח חניה שנדרש לאולם השמחות (נספח ט לתצהיר).

הדרישה לחניה הועלתה אף ע"י משרד התחבורה במכתב מיום 30.1.72 שבו צוין כי לא יוצא רשיון להפעיל האולם עד שימציאו הבעלים מגרש חניה (נספח י' לתצהיר).