ק"פ 14150-10-13 כאליללה נ' בחר

הקובל הגיש קובלנה פרטית מתוקנת נגד הנאשם, במסגרתה הואשם הנאשם בשתי עבירות שעניינן תקיפה ואיומים. הנאשם כפר בעובדות הקובלנה וביחס לאישום השני טען כי עובדות הקובלנה אינם מגלות עבירה. לאור כך ביקש הנאשם לבטל את האישום השני.

באישום השני מיוחס לנאשם כי במהלך דיון משפטי בבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת ולאחר שניתן צו נגדו, איים על הקובל בכך שאמר (הדברים הוטחו כלפי בית המשפט בנוכחותו של הקובל) "אני יודע שאת שופטת איתם. את נוצריה. אני יודע גם על המאפיה. אני לא אעזוב אותו. אני לא אעשה את ההחלטה. השופטת שייכת לכנסיה ומתפללת בכניסה. אני חקרתי עלייך. אני אמות ולא אעזוב. תכתבי את זה. אני לא אכפת לי בית סוהר. המבקש גנב, פושע ונאצי".

ב"כ הנאשם סבור כי דברים אלו אינם מהווים איום, אף בהינתן שנאמרו. ביחס למילה "מאפיה" הבהיר שאין מדובר בארגון פשע, אלא בבית מאפה (ב"כ הקובל לא חלק על הסבר זה). ביחס לדברים שנאמרו כלפי כב' השופטת ציין הסנגור כי "אלו דברים אולי לא נאותים אבל אני לא חושב שזה עילה לתלונה – הוא אמר את הדברים "את נוצריה, את שייכת לכנסייה, את לא יכולה לשפוט בתיק הזה". ביחס ליתר הדברים טען הסנגור שהם אינם מהווים איום.

בתגובה הבהיר ב"כ הקובל שאינו מייחס לנאשם איום כלפי בית המשפט אלא כלפי הקובל בלבד. במעמד זה אף תיקן את הקובלנה ומחק הוראת חיקוק שעניינה לשון הרע, שיוחסה אף היא לנאשם. ב"כ הקובל טען כי הביטויים "אני לא אעזוב אותו... אני לא אעשה את ההחלטה... ", מהווים איום כלפי הקובל.

לצורך הכרעה בטענה שעובדות כתב האישום אינן מגלות עבירה, על בית המשפט לבחון מה יהא הדין אם הנאשם יודה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום, כלום יהיה בהן די להביא להרשעתו בעבירה שיוחסה לו (או מאותו סוג) (קדמי, סדר הדין הפלילי (2009) בעמ' 1293).