ק"ג 26987-12-13 ר' נ' קופת הפנסיה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל

בפנינו תובענה מ- 12/12/13 לסעד הצהרתי לפיו התובעת היתה הידועה בציבור של דוד יוטבת ז"ל שנפטר ביום 25/2/13 ("המנוח"), כך שתהא התובעת זכאית לקצבתו מקופת הפנסיה של הסוכנות היהודית ("המשיבה").

נטען בתביעה כי התובעת והמנוח עברו לגור יחדיו בדירת התובעת לפני כ- 12 שנה (בערך ב- 2001), חיו כבעל ואישה, קיימו חיי משפחה, כוונתם היתה לקשור קשר קבע, כשרק מותו קטע קשר זה, ניהלו משק בית משותף במשך 12 שנות מגוריהם המשותפים.

בתובענה מתוקנת טענה התובעת כי כל מכתבי הנתבעת מוענו אל המנוח לביתה וכך גם מכתבי גורמים אחרים.

עוד טענה (לאור הפניית הנתבעת לס' 18 לתקנון הנתבעת), כי הוצאותיה גבוהות מהכנסותיה, כשהמנוח היה משתתף בהוצאות (בסך של כ- 10,000 ₪, מגמלתו).

התובעת הגישה תצהירה, תצהיר בנה ("הבן"), תצהיר בן המנוח ("בן המנוח") והגב' רות מלין ("שכנה").

ביום 6/1/15 נשמעו בפנינו עדויות התובעת.

ולהכרעתנו –

לא בלי ספק נותנים אנו הכרעתנו ונבהיר הפתיח –

נדמה ההליך בעינינו כי הונע מטעמה של התובעת ופחות ע"י התובעת עצמה;

כך, התרשמנו כי ביקשו התובעת והמנוח דווקא לשמר הפרדה רכושית, בלא ליצור "זוגיות" וגם אם ראו עצמם בהמשך הדרך כ"בני זוג" – לא שינו מקביעותיהם – מהצהרותיהם.

כך, כשם שלבקשת בנה חתמו התובעת והמנוח וגם הבן ובן המנוח על הסכם מ- 6/5/03 ולפיו (לבקשת הבן) לקראת מעבר המנוח לגור בדירת התובעת – יובהר כי לא ירכוש הוא זכויות בדירתה.

ויובהר – אין הדברים נאמרים כ"ביקורת" (שהרי ברי כי כך נעשה, מתוך דאגת הבן לתובעת) – אך מההסכם למדנו כי במועד בו נחתם, טרם עבר המנוח לגור עם התובעת בדירתה (ראה עמ' 5 למוצגי התובעת ס' 4: "אומנם הם עוברים לגור..." ; ובעיקר סיפא הפקס, מחד ומאידך, ביקש להבטיח הפרדה רכושית וכלכלית מלאה(כך בסעיף 4, כך בסעיף 6).

והנה, בהסכם שנערך ע"י ב"כ התובעת לבקשת הבן (כאמור לעיל), הסכם שנחתם ב- 6/5/13 – נקבע כי בכל ההוצאות ישאו הצדדים, כ"א במחצית, לא יהיו זכאים למזונות מן העזבון (זה של רעהו) – אך קבעו עוד כי לא יצרו מעמד/ סטטוס של ידוע בציבור ולא יתבעו כתוצאה ממגוריהם המשותפים...