צלינקר נ' עיריית נהריה

פסק דין

תביעה לפיצוי כספי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת עת נפגעה, לטענתה ביום 30.11.05 ממהמורה במדרכת אספלט ברחוב ז'בוטינסקי 23-25 בנהריה.

לפי הנטען בתביעה, התאונה התרחשה בעת שהתובעת צעדה לביתה של ביתה. לפי הנטען בתביעה, בתה של התובעת יצרה לאחר התאונה קשר טלפוני עם מוקד העיריה (106) בכדי להודיע על המהמורה שגרמה לנפילתה של התובעת.

התובעת טוענת כי סירבה להתפנות למיון וחזרה לביתה בתל אביב בשעות הערב. משהתגברו הכאבים פנתה למחרת היום לטיפול רפואי, ואובחן שבר באצבע מס' 2 ביד ימין.

מטעם התובעת העידו התובעת ובתה אשר שתיהן ציינו כי בתה של התובעת פנתה למוקד 106 בכדי לדווח על הפגיעה ואולם הנתבעת טוענת כי דיווח שכזה אינו מופיע ברישומיה.

במהלך הדיון הודיעה התובעת כי תמציא את פרטיו של הטלפון ממנו התקשרה בתה למוקד 106 בכדי שיוצא צו המופנה לבזק למסירת פרוט השיחות מהטלפון הנ"ל. פרטי הטלפון אכן הומצאו ואולם לאחר שהתברר כי בזק דורשת סך של כ- 2000 ₪ בגין השרות הודיעה התובעת כי אין באפשרותה הכלכלית לגייס סכום זה.

העמדתי את הסכום על סך של 500 ₪ בכדי לאפשר לתובעת להמציא את הראיה. בזק הגישה בקשה לביטול ההחלטה, בטענה שהיא אינה צד להליך וזכותה לגבות תשלום עבור השירות עפ"י תעריפיה. לאחר ששקלתי את טענותיה קבעתי כי המידע יסופק כנגד תשלום סך של 1,000 ₪ במקום הסך של 2,000 ₪ שנדרש.

גם לאחר החלטתי זו הודיעה התובעת כי היא מוותרת על הצגת הראייה האמורה מסיבות כלכליות.

לאור הודעתה זו קבעתי כי ינתן פסק דין על פי החומר שבתיק.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות שמונח בפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות.

בתה של התובעת לא היתה עדה לארוע נשוא התביעה. נסיבות הארוע וטענת התובעת כי נפגעה ממהמורה במדרכה, נתמכות רק בעדותה היחידה של התובעת. השוואה בין עדות התובעת לעדות בתה מגלה סתירות וגם אם אין מדובר בסתירות מהותיות היורדות לשרשו של ענין, לא אוכל לקבוע על פי החומר שבפניי כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה הנדרש במשפט אזרחי להוכחת נסיבות פגיעתה.

אין בפניי כל תמונה ממנה ניתן להווכח כי אכן במקום הנפילה היו מפגע או מהמורה. אף שבתה של התובעת יצאה למקום, לאחר הארוע, היא לא מצאה לנכון לתעד את המפגע באופן כלשהו. במסמכים הרפואיים ממחרת הפגיעה אין זכר לקיומה של המהמורה הנטענת. גם לא הוכח בפניי כי נשלחו מכתבים לנתבעת בענין המהמורה והפגיעה עובר להגשת התביעה, והתביעה עצמה הוגשה כמעט שלוש שנים לאחר הארוע הנטען.

לא הוצגה בפניי הראייה לפיה אכן נעשתה פניה בזמן אמת לשרות 106 של הנתבעת, למרות שהפחתתי את סכום החיוב. התובעת עתרה בתביעתה לפיצוי כספי ניכר בסך של 30,000 ₪ ואם היא מאמינה בצדקתה היה מקום לצפות ממנה להתאמץ ולשלם סכום זה כדי להציג בפני בית המשפט ולו ראייה חיצונית אחת התומכת בעמדתה (והלוא אם היתה התובעת זוכה בתביעתה היתה גם זוכה להחזר הוצאותיה). הימנעותה של התובעת מהצגת הראיה האובייקטיבית היחידה שעשויה היתה לתמוך בגרסתה פועלת לחובתה.

לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.

בנסיבות הענין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 יום.

ניתן היום, ט"ו סיון תש"ע, 28 מאי 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: