ציופה(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

ערר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת עינת רון) בב"ש 13212-08-09 מיום 2.10.09 בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.נגד העורר הוגש כתב אישום בעבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש והחזקת סכין שלא כדין.

כעולה מעובדות כתב האישום בתאריך 11.8.09 בשעות אחרי הצהרים הגיע העורר כשהוא בגילופין, עם חברים, נוספים לביתו של המתלונן בפתח תקווה.

המתלונן ביקש מהעורר והאחרים לעזוב את הבית. בתגובה נטל בקבוק וודקה ושבר אותו על ראשו של המתלונן. בהמשך הוציא סכין קפיצית מכיס מכנסיו ושרט את המתלונן בגבו.

כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חתך של 10 ס"מ במצח ושריטה בגב.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. המשיבה מבססת את הבקשה על חזקת המסוכנות וטוענת כי מסוכנותו של המשיב מתעצמת נוכח העובדה שהוא משתמש באלכוהול.

3.לאחר שבית משפט קמא שמע טיעונים לבקשה, הוא דחה את המלצתו של שירות המבחן להפנות את המשיב לראיונות בקהילה טיפולית כדי לשקול הפנייתו לקהילה טיפולית.

בסופו של יום הורה בית משפט קמא על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בקובעו שלא הוצגו בפניו נסיבות חריגות המצדיקות שליחתו לטיפול גמילה.

על החלטה זו נסב הערר שבפני.

4.נטען בערר, כי העבירות בוצעו על רקע של שימוש בסמים ואלכוהול ובית משפט לא נתן משקל ראוי להמלצת שירות המבחן לבחון שחרורו לצורך ראיון קבלה בקהילה טיפולית.

עוד נטען כי נסיבותיו האישיות של העורר מצדיקות שחרורו של העורר לקהילה טיפולית כבר בשלב זה ויש בה להפחית מסוכנותו.

בדיון בפני חזר ב"כ העורר על טיעוניו והציג בפני פסיקה רלוונטית לטעמו.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה ותמכה טיעוניה בהחלטת בית משפט קמא.

לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים ונתתי דעתי למכלול הנסיבות, אני מחליטה לדחות את הערר.

הלכה היא כי יש לאפשר לנאשם לצאת לחלופת מעצר במוסד גמילה, באם החל בתהליך הגמילה טרם מעצרו וזאת כדי לא לקטוע את התהליך באיבו ובמיוחד כשסיכוי התביעה הינם טובים.

אין חולק שהעורר לא החל בתהליך גמילה ובקשתו היא תולדה של מעצרו בעבירות תיק זה, ועתירת המשיבה למעצר עד לגמר בירור דינו.

אין בטיעון שעלה בפני, כי בדעת העורר לנהל את תיק ההוכחות, כדי לשנות עמדתו.

לא נעלם ממני כי קיימים מקרים בהם קיבלו בית משפט עתירות כגון אלה. עיון באותן החלטות מלמד כי בכל אחת מהן נמצאו נסיבות חריגות ובשל כך סטה בית משפט מההלכה הבסיסית הנוהגת (בש"פ 8830/08 כב' השופט מלצר).

במקרה הנדון מסוכנותו של העורר מתעצמת נוכח השימוש באלכוהול וסמים.