ציאם נ' עמותת

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על סך 6,000 ₪.

רקע כללי

הנתבעת הינה עמותה בתחום ספורט המים אשר פועלת במספר בריכות שחיה.

לטענת התובע, ביום 28/12/2009, במהלך שיעור במסגרת קורס שחיה שהעבירה הנתבעת בבריכה שהיא שכרה מחוות הנוער הציוני בירושלים, הוא נפצע ברגלו כתוצאה משבר שהיה באחד מאריחי הקרמיקה שמצפים את דפנות הבריכה.

ביום 28/7/2010 התקיים דיון ראשון בתביעה, אליו לא התייצבה הנתבעת. על פי בקשת התובע, ניתן פסק דין כנגד הנתבעת המחייב אותה לשלם לתובע את סכום התביעה בסך של 6,000 ₪.

הנתבעת הגישה בקשה לביטול פסק הדין. בעקבות כך התקיים דיון במעמד הצדדים ביום 28/3/2011. במסגרת אותו דיון העידו התובע ונציג מטעם הנתבעת באשר לנסיבות המקרה והנזק. בעקבות הדיון, ניתנה החלטה ביום 29/3/2011, שלפיה נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין.

הנתבעת לא השלימה עם החלטה זו והגישה בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. בקשתה של הנתבעת התקבלה והערעור התקבל. בפסק דינו מיום 9/6/2011 נקבע על בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נאוה בן אור), כי: אין לומר כי הגנת הנתבעת חסרת סיכוי; שאלת היריבות טעונה בירור וטיעון מלא מטעם הצדדים; אין התביעה מניחה תשתית לסכום פיצויים כה גדול.

בית המשפט הוסיף וקבע כי בנסיבות אלה נראה כי תרופתו של התובע היתה בחיובה של הנתבעת בהוצאות בגין השחתת זמנו לנוכח התייצבותו לדיון שלא התקיים ולא במניעת בירור המשפט לגופו. בסופו של דבר, כאמור, ביהמ"ש קיבל את הערעור וחייב את התובע בהוצאות בסך 1,000 ₪.

לנוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע דיון חוזר בתביעה, אליו התייצבו שוב התובע ונציגה מטעם הנתבעת, וכן עד נוסף מטעם הנתבעת, מר יצחק פמר, אשר שימש מציל בבריכה בזמנים הרלבנטיים לאירוע.

בפתח הדיון החוזר שהתקיים ביום 30/10/2011 מסר התובע כי אין לו מה להוסיף על מה שמסר בדיון הקודם שהתקיים ביום 28/3/2011, וכי הוא חוזר על עדותו מאותו דיון.

נציגת הנתבעת חזרה על טענת הנתבעת, שלפיה על התובע לתבוע את חוות הנוער הציוני אם הוא חושב שנגרם לו נזק מהבריכה עצמה. לדבריה: "אנו שוכרים את הבריכה ומפעילים מאות ילדים ומקרה כזה לא נתקלתי בו" ( עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, ש' 4-7).

דיון ומסקנות

התובע לא ציין בכתב התביעה את העילה המשפטית שעל פיה מבוססת תביעתו כנגד הנתבעת, אולם לדעתי אין בדבר כדי להכשיל את תביעתו, שכן על פי הדין אין מוטלת על התובע חובה להזכיר בכתב התביעה הוראת דין עליה הוא מבקש להסתמך (תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). זאת ועוד, הדין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה או טענה; בית המשפט יכול להעלות את השאלה המשפטית מיוזמתו. ראו ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (1999), עמ' 129. לדעתי, הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר בתביעות קטנות.

בענייננו, מתיאור העובדות בכתב התביעה ומטיעוני הצדדים, עולה כי התביעה מבוססת על עוולת הרשלנות.

על הפסיקה, לביסוס חבות מכח עוולת הרשלנות, יש להוכיח שלושה תנאים: קיום חובת זהירות – מושגית וקונקרטית – לניזוק, הפרת החובה וקשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק. ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז(1) 113).

בענייננו, מוטלת על הנתבעת חובת זהירות מושגית כלפי התובע, שכן על פי הפסיקה: " החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם (ראו פרשת ועקנין, עמ' 125; ע"א 615/89 מרדכי נ' עיריית גבעתיים (לא פורסם); פרשת עיריית חדרה, עמ' 766; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 112, 123, להלן – פרשת קיבוץ אפיקים). כך, בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם (השוו ע"א 8/79 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה(3) 399). כך מקום בו הנזק נגרם בשטח המקרקעין וכך גם מקום בו הנזק נגרם בשל התממשות סיכון הטמון במקרקעין לאדם או לנכס הנמצאים ברשות הרבים (ראו: ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא (2) 630, להלן – פרשת מועלם). כך כאשר המחזיק מחזיק במקרקעין כדין, וכך גם כאשר הוא מחזיק בהם שלא כדין חזקה במקרקעין, מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם" ( ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נגד מימוני (מיום 14.12.2006), פיסקה 12) (להלן: פס"ד מימוני).

יוצא אפוא, כי הנתבעת בתור שוכרת ומפעילה של הבריכה, נושאת בחובת זהירות מושגית כלפי התובע אשר השתתף בקורס שחיה מטעם הנתבעת עצמה.

על פי הפסיקה, חובת זהירות קונקרטית קיימת כאשר בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אדם היה צריך לצפות את התרחשות הנזק איך שהתרחשה בפועל. ראו פס"ד מימוני הנ"ל והאסמכתאות המובאות שם, פיסקה 4.

לדעתי, תנאים אלה מתקיימים במקרה שלפנינו. עיון בתמונה שהתובע הציג במהלך הדיון מיום 28/3/2011 מעלה כי אכן היה קיים שבר באריח הקרמיקה שמצפה את דפנות הבריכה; שבר זה יצר דופן חדה ומסוכנת ויצר סיכון חריג וממשי לפציעת השוחים בבריכה; הנתבעת, כמי שמחזיקה ומפעילה את הבריכה, הייתה אמורה להבחין ולפקח על כל הנעשה בה, ולצפות כי שבר מסוג זה באריח קרמיקה יכול לגרום לפציעת של מי מהשוחים בבריכה.