צור ואח' נ' פורת ואח'

החלטה

1.המשיב מס' 2 (להלן: "פורת"), הגיש עתירה מנהלית (בתיק עת"מ 2088/08) כנגד המשיבה מס' 1 (להלן: "העיריה"), בה עתר להורות לעיריה להגיש תביעה לסילוק יד כנגד הפולשים לחלקה 287 – הם המבקשים בהחלטה זו, ויכונו להלן "המבקשים" – וזאת בהתאם להתחייבויותיה של העיריה כלפי פורת במסגרת פסק- דין שניתן בעת"מ 1128/07 מיום 26.6.07 (להלן: "פסק הדין בעתירה הראשונה"), כמו כן עתר פורת לחייב את העיריה לבצע עבודות תשתית ופיתוח ברחוב הדס ברחובות בהתאם ועל פי כל דין ובהתאם לתוכנית בנין ערים שאושרה (להלן: "העתירה").

2.בין יתר הטענות שהעלתה העיריה כנגד העתירה, ובין העיקריות שבהן, היו הטענות, כי לאחר מתן פסק הדין בעתירה הראשונה, ניהלה העיריה משא ומתן עם המבקשים לפיו ישונה תוואי הכביש, ואף טענה כי הגיעה עם המבקשים להסכם בענין זה (להלן: "ההסכם"). כמו כן טענה, כי מתן הסעד בעתירה עלול לפגוע במבקשים.

3.המבקשים לא היו צד לעתירה.

בסמוך לשלב הסיכומים בעתירה, שלחו המבקשים הודעה לבית המשפט, בה נאמר כי הם עלולים להיפגע מפסק הדין אם בית המשפט ייעתר לעתירה, שכן הם הגיעו לידי הסכם עם העיריה באשר לאופן סלילת הכביש ולפינויים, הסכם העומד בניגוד לסעד המבוקש בעתירה. עם זאת, הבהירו המבקשים, כי אין הם מבקשים להצטרף לעתירה, והם מבקשים אך להפנות את תשומת לב בית המשפט לאמור.

4.בפסק הדין המנומק מיום 31.1.10 (להלן: "פסק הדין"), קיבלתי את העתירה תוך שדחיתי, בין היתר, את הטענות הנ"ל של העיריה לגופן.

קבעתי (בסעיף 20 לפסק הדין), כי אין המדובר בהסכם המחייב את העיריה, כי ההסכם שאליו התייחסה העיריה בטיעוניה בעתירה לא נחתם, וגם אם ייחתם הסכם כזה, יש צורך בנקיטת הליכים ממושכים שאינם תלויים רק בעיריה כדי לשכללו לכלל חוזה מחייב, ואין כלל בטחון כי אלה אכן יסתייעו. קבעתי גם, כי הסכם, או נסיון להגיע להסכם כזה, כאשר העיריה התחייבה בעתירה הראשונה לפעול כדי לסלק את המבקשים מהשטח, הינו בלתי סביר באופן קיצוני, ואינו ממלא את האמור בפסק הדין בעתירה הראשונה.

באשר לטענה, כי המבקשים עלולים להיפגע אם העיריה תבצע את התחייבותה בפסק הדין שבעתירה הראשונה, קבעתי, כי זוהי אינה טענה הראויה להשמע, שכן למבקשים ניתנה אפשרות להתגונן בתביעת סילוק היד שהוגשה נגדם, אך הם לא טרחו כלל להתגונן בפניה, ומה להם כי ילינו, ולעיריה כי תשמש להם לפה (סעיף 23 לפסק הדין).

5.בחודש יולי 2010 הגישו המבקשים בקשה על דרך של המרצת פתיחה, להצהיר על בטלותו של פסק הדין בעתירה (להלן: "בקשת הביטול")

המבקשים טענו בבקשת הביטול, כי הם עלולים להיפגע מפסק הדין, שכן תוצאת פסק הדין מבטלת את ההסכם אליו הגיעו המבקשים עם העיריה לאחר מתן פסק הדין לסילוק ידם מן הקרקע, וכל זאת מבלי שהמבקשים היו צד לעתירה.

6.לאחר הגשת בקשת הביטול, הגישו המבקשים בקשה לפסילתי.

עיקר טעמם של המבקשים הוא, כי בעתירה עלה לדיון תוקפו ונפקותו של ההסכם; בפסק הדין נפסק, כי ההסכם נטול תוקף, וכי ניהול המשא והמתן בין העיריה למבקשים, באשר להסכם אליו הגיעו, אינה התנהגות של רשות סבירה והיא נגועה בחוסר תום לב.

עוד נטען בבקשת הפסילה, כי בפסק הדין נדחתה הטענה כי המבקשים עלולים להיפגע מהסעד שינתן, משום שהם לא התגוננו בתביעה לסילוק היד שהוגשה נגדם.

מאחר שהטענות העיקריות העומדות בבסיס בקשת הביטול הוכרעו כבר ונומקו בפסק הדין, כך ב"כ המבקשים, אין זה ראוי שאותו הרכב של בית המשפט שנתן את פסק הדין ידון אף בבקשה לביטולו.

7.ביקשתי תגובות המשיבים לבקשת הפסלות.

ב"כ העיריה השאיר ההחלטה לשיקול דעתי, ואילו ב"כ פורת טען כי אין כל מקום לפסילה.

8.בבג"צ 4057/00 ישקר בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה ואחרים פד"י נ"ה(3), עמ' 734 (להלן: "פד"י ישקר), התייחס בית המשפט (מפי כב' השופט אור, כתוארו אז), לשאלה מתי מתקיימת עילת פסלות כאשר בית משפט דן בעבר בענין הנוגע לצד כלשהו, או לשאלה משפטית כלשהי ואמור לדון בכך שנית, באמרו את הדברים הבאים (עמ' 745 עד 747).

"המקרה שבפנינו שייך לקטגוריית מקרים שבהם נבחנת עילת פסלות על רקע מצבים שבהם בית משפט שדן בעבר, בגלגול קודם, בעניין הנוגע לצד כלשהו או לשאלה עובדתית או משפטית כלשהי, שב ודן בעניין. עילת פסלות אינה קמה באופן אוטומטי כל אימת שנוצר מצב כאמור. בע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, התייחס הנשיא ברק למצב זה, באומרו:

"אכן, במספר מצבים דומים נקבע, כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך, בהליכי ביניים ובבקשות לסעדים זמניים (ראו: ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם)). כך, גם מקום בו נדונה שאלה משפטית דומה (ראו: ע"ב 1/88 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד מ"ב(4) 177, 182). כך גם, מקום בו מוחזר תיק לדיון בפני שופט, לאחר התערבותה של ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 75/98 עציון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). השאלה שיש לשאול היא, על כן, אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין 'ננעלה', כך שניתן לראות בהליך כולו כ'משחק מכור' (ראו: בג"צ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה, פ"ד מח(3) 573, 605). הדגש הינו, על כן, לא רק בהליך הדיוני, במסגרתו נתגבשה דעה כזו או אחרת (אם בבקשה לסעד זמני; בערעור; בהליך קודם באותו ענין וכיוצא בזה). אלא בשאלה המהותית, והיא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים לגוף העניין. במובן זה יכולה להיות, בין היתר, חשיבות לשאלה אם נשמעו ראיות אם לאו (ראו: ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב (טרם פורסם)); ואם נשמעו טיעונים אם לאו. אין לקבוע רשימה סגורה של מקרים ועילות בעניין זה. כל מקרה לגופו. כל אירוע ונסיבותיו" (ההדגשה שלי – ת' א').

...