צויר ואח' נ' צויר ואח'

החלטה

לפניי בקשות הצד השלישי, חברת הפניקס, לדחות על הסף את שתי התביעות המאוחדות שבכותרת או את ההודעות לצד שלישי שהוגשו במסגרתן.

התובעים הם אח ואחות. התביעות הן לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו להם בתאונת דרכים שאירעה ביום 3.8.01. על פי שני כתבי התביעה, נפגעו התובעים בתאונה בעת שברכב נהג הנתבע, מוחמד צויר, אחיהם של השניים.

על העובדה שהתובעים נפגעו בתאונה אין מחלוקת.

לפי הבקשות, בגין התאונה כבר הגישו התובעים תביעות לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א (מחוזי חי') 776/02 ות"א (מחוזי חי') 777/02), בהן נטען כי אבי התובעים, מוראד צויר, היה נהג הרכב בעת התאונה. גם בחקירתם במשטרה בעקבות התאונה טענו מוחמד ומוראד כי מוראד הוא זה שנהג ברכב, ומוראד אף הורשע בבית המשפט לתעבורה באשקלון, על פי הודאתו, באחריות לתאונה כנהג. התובעים חזרו על גרסה זו בתצהיריהם ובעדותם לפני בית המשפט.

עוד נטען בבקשות כי במהלך חקירתו הנגדית של מוראד הוברר כי במועד התאונה היה רישיונו בשלילה, ומשמעות הדבר הייתה כי אין כיסוי ביטוחי. בנסיבות אלה תוקן כתב התביעה ו"קרנית" צורפה כנתבעת. או אז החליטו התובעים לשנות את גרסתם ולטעון כי לא מוראד הוא שנהג ברכב אלא בנו מוחמד, וכך להתגבר על בעיית הכיסוי הביטוחי ולקבל פיצויים מחברת הפניקס ולא מקרנית (שכן זו האחרונה תוכל לחזור אל מוראד. התובעים הגישו בקשה נוספת לתיקון כתב התביעה, כך שייטען כי מוחמד הוא שהיה נהג הרכב והוא יצורף להליך כנתבע, כשלטענתם גרסתם הראשונה הייתה שקרית וגרסתם השנייה היא האמיתית.

הבקשה לתיקון כתב התביעה נדחתה, ובקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה על ידי בית המשפט העליון. משנדחתה הבקשה לתיקון כתב התביעה נמשכה שמיעת הראיות, וביום 30.7.12 ניתן פסק דינה של כב' השופטת בר-זיו בו נדחתה התביעה הן נגד הפניקס והן נגד קרנית. התובעים לא הגישו ערעור על פסק הדין, אשר הפך לחלוט. תחת זאת בחרו התובעים להגיש תביעות חדשות לבית משפט זה כנגד מוחמד בטענה כי הוא היה נהג הרכב, ומוחמד הגיש הודעות לצד שלישי כנגד הפניקס.

התובעים אינם חולקים על עיקרי השתלשלות העובדות המתוארת.

להשלמת התמונה אוסיף כי בכתבי הגנתו (בהם לא חלק על הנטען בכתבי התביעה), מציין הנתבע כי סבר שאביו עומד למות מפציעתו ומסר הודעה לפיה אביו היה הנהג משום שדאג לרישיון הנהיגה שלו, וכי לאחר שהאב התאושש ושמע על הדיווח שמסר בנו הוא "יישר עמו קו".

לטענת הפניקס, דין התביעות וההודעות לצד שלישי להידחות מכל וכל.

ראשית טוענת הפניקס כי על פי תקנה 220(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על בעל דין להגיש את ההודעה לצד שלישי בתוך הזמן שנקבע להגשת כתב הגנתו. במקרה דנן הנתבע לא הגיש כלל כתב הגנה בתביעת התובע ואילו בתביעת התובעת שלח את ההודעה לצד שלישי מספר ימים לאחר הגשת כתב ההגנה.

עוד לטענת הפניקס המקרה דנן הוא מקרה מובהק המהווה השתק עילה. התביעה נדונה לגופה והכרעה על ידי בית משפט מוסמך, בין אותם צדדים או חליפיהם, בעילת תביעה זהה. העילה הינה זכאות התובעים לקבל פיצויים מהפניקס, וזו הייתה גם העילה בת"א 776/02, והיא הוכרעה כאשר התביעה נגד הפניקס נדחתה.

לחילופין ניתן, לטענתה, לראות כעילת התביעה את סוגיית הכיסוי הביטוחי בגין התאונה, חבותו הנטענת של הצד השלישי בגין התאונה או תביעתם של התובעים לקבל פיצוי בעילה לפי חוק הפלת"ד בגין התאונה. כל אחת מהעילות שלעיל נדונו והוכרעו בת"א 776/02 ומשכך מתקיים השתק עילה.

לטענת הפניקס מתקיים בענייננו לכל הפחות השתק פלוגתא, שכן אין כל ספק כי שאלת זכאותם של התובעים לקבל פיצויים מהפניקס, הכיסוי הביטוחי בגין התאונה, חבותו הנטענת של הצד השלישי בגין התאונה ותביעתם של התובעים לקבל פיצוי בעילה לפי חוק הפלת"ד הינן פלוגתאות אשר נדונו בין הצדדים בעבר, הוכרעו פוזיטיבית על ידי בית המשפט והיו חיוניות לתוצאה הסופית.

לטענת הפניקס חל השתק פלוגתא גם בכל הקשור לעצם זכאותם של התובעים לתבוע את מוחמד ולטעון כי הוא היה נהג הרכב בעת התאונה, שכן סוגיה זו כשלעצמה הוכרעה. השאלה האם התובעים זכאים לתבוע את מוחמד הייתה במחלוקת במסגרת ת"א 776/02, בית המשפט המחוזי הכריע כי לא ניתן לצרף את מוחמד כנתבע ובית המשפט העליון אישר את ההחלטה. הגשת התביעה דנן היא ניסיון חמור לעקוף את החלטות בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון שאין לתת לו יד. עוד נטען כי משמעות מעשה בית הדין הינה גם העדר יריבות בין הנתבע לבין הצד השלישי לאור הקביעה לפיה התובע אינו רשאי לתבוע את הנתבע.

עוד לטענת הפניקס, מתקיימים בענייננו השתק שיפוטי ומניעות. הפסיקה קבעה כי בעל דין אינו רשאי להעלות טענות עובדתיות סותרות בשני טריבונלים שונים. התובעים והנתבע מושתקים מלטעון כי הנתבע הוא שנהג ברכב, שכן הם טענו טענה סותרת בהליך אחר.

הפניקס טוענת עוד כי התנהלות התובעים מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. התובעים הגישו את תביעותיהם בחודש מאי 2010, בעיצומו של שלב ההוכחות שהתנהלו בת"א 776/02, תוך שהסתירו מב"כ הפניקס את דבר הגשת התביעה. התובעים ניהלו, למעשה, שני הליכים מקבילים, ביודעם כי אם יכשלו בהליך הראשון ינסו את מזלם בהליך השני. התובעים אף לא טרחו להסתיר זאת, ובבקשה לביטול מחיקת התביעה של התובעת מחוסר מעש נכתב כי "שני התיקים המתינו לפסק דין בבית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת.א. 776/02 והיו אמרים להיכנס לפעולה לאור תוצאות אותו משפט".

לטענת התובעים אין מדובר במעשה בי-דין ולא בהשתק, אלא בניסיון של המבטחת לחמוק מאחריותה לנזקיהם. בפסק דינה של כב' השופטת בר-זיו אין ולו קביעה פוזיטיבית אחת לגבי זהות הנהג, ועל כן אין השתק פלוגתא או השתק עילה. כל שקבע בית המשפט בפסק הדין הוא כי לא הוכחה גרסת התובעים שם לפיה האב הוא שנהג ברכב בעת התאונה, וברי כי אין בכך משום מחסום דיוני העומד לתובעים לרועץ בתביעתם בתיק זה.

עוד טוענים התובעים כי מאחר ובתביעה דנן מדובר בעילה אחרת ובמערכת עובדתית שונה מזו שהייתה בהליך הקודם, אין מדובר בהשתק עילה. בית המשפט הכריע כי האב מוראד לא נהג ברכב בעת התאונה, דבר אשר אינו מונע דיון בעילת התביעה כנגד הנתבע דנן.

עוד לטענת התובעים, לא מתקיימים התנאים לקיומו של השתק פלוגתא. מדובר בפלוגתאות שונות, עילות תביעה שונות ומערכת עובדתית אחרת מזו שעלתה בהליך הקודם, שכן בית המשפט בחר שלא להכריע בשאלת זהות הנהג. בית המשפט דחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה שתכליתו הוספת הנתבע כאן כנתבע בהליך הקודם, אך ברי שאין בקביעה זו משום הכרעה בפלוגתא. עוד נטען כי כאשר מדובר במחלוקת עובדתית, על מנת לבסס השתק פלוגתא נדרש שהמחלוקת שהתעוררה בהתדיינות הראשונה הוכרעה בממצא פוזיטיבי ולא בממצא של חוסר הוכחה. בית המשפט לא קבע בהקשר זה כל קביעה פוזיטיבית הסותרת את הראיות לעניין היות הנתבע הנהג ברכב בעת התאונה, ואף לא קבע כי לא קיימת הוכחה מספקת לעניין היות הנתבע הנהג.