צווי פיקוח מיוחדים למעורבים בפעילות בלתי חוקית ואלימה נגד פלשתינים ורשויות הביטחון

ביום 24.8.08 חתם מפקד כוחות צה"ל ביהודה והשומרון על צווי פיקוח מיוחד בעניינם של המערערים בתוקף סמכותו לפי סעיפים 86(א) ו-(ב) לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970. נוסחם של הצווים אינו שונה במידה רבה, ועל פיהם המערערים הושמו תחת פיקוח מיוחד במסגרתו חויבו להתגורר בישוב מעלה אדומים ולא לצאת מתחום יישוב זה אלא בהיתר, זאת לתקופה של ארבעה חודשים בנוגע למערער מס' 1 ושלושה חודשים בנוגע למערערים מס' 2 ו-3. כן חויבו המערערים להתייצב מדי יום במשך תקופה זו בתחנת המשטרה במעלה אדומים או בכל תחנת משטרה אחרת בתחום מדינת ישראל אשר פרטיה יימסרו מראש על ידיהם. למערערים ניתנה אפשרות להגיש השגה ונקבע כי במקרה וזו תידחה, ייכנסו הצווים לתוקפם תוך שבוע ימים. במקביל, התיר המפקד הצבאי למערערים לצאת מחוץ לתחום היישוב מעלה אדומים לתחום מדינת ישראל.

ביום 1.9.08 הגישו המערערים השגות נגד צווי הפיקוח, ואולם, אלה נדחו. משכך, נקבע תאריך ה- 7.9.08 כמועד תחילת תוקפם של הצווים.

ביום 25.9.08 הגישו המערערים מס' 1 ו-2 ערעור על צווי הפיקוח בעניינם. ערעור זה נדון על ידי בתאריך 2.10.08, בעוד במועד האמור הגיש המערער מס' 3 את ערעורו שנדון ב-5.10.08.

משמהות הצווים שהוצאו נגד המערערים דומה ומשהטענות בערעורים אף הן היו מאותו עניין, תינתן החלטתי במאוחד.

הדיון בערעורים נחלק לשלושה חלקים. תחילה, אפשרתי לב"כ המערערים לחקור את נציג שירות הביטחון הכללי במגבלות הנובעות מאי חשיפת המידע המודיעיני או זהות מוסריו. בהמשך, שמעתי את טיעוני ב"כ המערערים ונציג המפקד הצבאי, ולבסוף, עיינתי במעמד צד אחד במידע המודיעיני שעמד בבסיס החלטת המפקד הצבאי לחתום על הצווים כאמור, תוך שאני שומע את הסברי נציגי שירות הביטחון הכללי.

ייאמר מייד כי שוכנעתי שאין לגלות פרט כלשהו מתוך המידע האמור, זאת לבל ייפגע ביטחון האזור ואף ביטחון מקורות המידע.

עם זאת, כפי שיובהר לעיל, מצאתי לנכון להתייחס באופן כללי לקביעות גורמי הביטחון שהביאו לחתימת הצו כפי שפורטו בפאראפרזה הגלויה שנמסרה למערערים ולבא כוחם. לפי פאראפרזה זו נשקף מהמערערים סיכון ממשי לביטחון האזור ולסדר הציבורי, שכן, בחודשים האחרונים אלה היו מעורבים בהובלה ובהכוונה של פעילות נרחבת, בלתי חוקית ואלימה, המכוונת נגד תושבים פלשתיניים ופעילות רשויות הביטחון.

טיעוני הצדדים

ב"כ המערערים העלה שורה של טיעונים עקרוניים נגד צווי הפיקוח ואף מספר טענות פרטניות באשר לתנאי הפיקוח ולפיצוי המגיע למערערים כתוצאה מהצרת צעדיהם.

במישור העקרוני טען הסנגור כי הצווים הינם פוליטיים במהותם ואינם עומדים במגבלה הקבועה בסעיף 86 לצו, היינו, כי המפקד הצבאי לא יפעיל סמכות זו אלא אם סבר כי הדבר הכרחי בגלל טעמי ביטחון החלטיים. הסנגור עמד על כך כי אין באפשרותו לבחון את החומר החסוי, ועל כן, ביקש כי אמלא תפקיד זה בדקדקנות ואבחן מדוע לא פנו גורמי הביטחון להליך פלילי הכולל איסוף ראיות וחקירה של ממש. בעניין זה טען הסנגור כי הייתה חובה על הרשויות לחקור את המערערים בטרם הוצאו הצווים. כן טען הסנגור כי למיטב הבנתו העילה להוצאת הצו מצויה בפרסומים לפיהם גורמי ימין הקימו מנגנון אשר נועד למנוע מגורמי הביטחון לפעול נגד מאחזים בלתי חוקיים שהוקמו באיו"ש, מנגנון שנודע בשם "תג מחיר" או "ערבות הדדית". הסנגור הכחיש כי המערערים הינם חלק ממנגנון. כן תמה הסנגור אם זוהי האשמה, מדוע לא הוצאו צווים נוספים נגד אנשי ציבור ואנשים פרטיים שהזדהו עם יוזמה זו. אשר על כן סבר הסנגור, כי הצווים שנועדו ככל הנראה לשמש כהרתעה כלפי אחרים, הוצאו מתוך מטרה זרה והינם אף נגועים באפליה פסולה, כן כלפי אחרים כאמור והן כלפי ארגוני שמאל הפועלים אף הם באלימות כלפי כוחות הביטחון וכלפי רכוש, ולגביהם לא ננקטו סנקציות דומות. עוד בעניין האפליה טען הסנגור, כי גם במדינת ישראל מתקיימת פשיעה מאורגנת רבה ולא ננקטו נגד מבצעיה צעדים מנהליים דוגמת אלה שננקטו נגד המערערים. על כך הוסיף הסנגור וטען כי הצווים פוגעים קשות במרקם החיים של המערערים ושל משפחותיהם. לדעת הסנגור, פגיעה זו כה חמורה עד שהופכת את הצווים לבלתי מאוזנים ולבלתי סבירים. לבסוף העלה הסנגור את שאלת מימון מגוריהם וכלכלתם של המערערים ובני משפחותיהם, כאשר לדעתו ראוי כי המפקד הצבאי ישא בהוצאות אלה.

נציג המפקד הצבאי טען מנגד כי צווי הפיקוח המיוחד הוצאו בהתאם לדין, ומתוך יצירת איזון ראוי בין הפגיעה שתיגרם למערערים לבין הצורך למנוע סיכון בטחוני מוכרח ומתמשך. בעניין זה הפנה התובע לעובדה כי המפקד הצבאי לא עשה שימוש במלוא סמכויותיו, אלא הגביל את אורך הצווים וסייג אותם בתנאים המאפשרים למערערים לקיים שגרת חיים הולמת אם כי לא מלאה.

מעבר לכך טען נציג המפקד הצבאי כי לא היה צורך בחקירת המערערים בטרם הוצאת הצווים, וכי אלה מוזמנים לפנות בבקשות פרטניות למפקד הצבאי במידה וחפצים הם בשינוי תנאי הצווים או בהשתתפות בהוצאותיהם.

המסגרת הנורמטיבית

סמכויות המפקד הצבאי להגביל את תנועותיו של תושב האזור מוסדרות בסעיף 86 לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970.

אין צורך להכביר מילים אודות הפגיעה הקשה הכרוכה בהפעלת סנקציות מנהליות דוגמת צווי הפיקוח המיוחד שהוצאו בענייננו. אלה פוגעים בחירותו של הפרט, בחופש התנועה שלו, ולעיתים קרובות בחופש העיסוק. פגיעה זו אינה מצטמצמת לאינדווידואל נגדו הוצא הצו אלא מתרחבת אף למשפחתו הנפגעת אף היא במספר מישורים. חומרתה של הפגיעה אינה נובעת מתוצאות הצו בלבד אלא אף מהעדר האפשרות המעשית להתגונן מפניו בהיותו מבוסס על מידע סודי. (בבג"ץ 7015/02 ו- 7019/02 עג'ורי ואחרים  נ'  מפקד כוחות צה"ל  {פורסם בתק-על 2002(3), 1021}. (עוד שלושה פסיק דין).

ברם, גם בהתחשב בפגיעה האמורה, כל שיטות המשפט המערביות, ואף המשפט הבינלאומי מכירות בצורך בהגבלת חירותו של אדם באמצעים מנהליים שונים. על הרציונאל העומד מאחורי הכרה זו עמד בית המשפט העליון בעניין עג'ורי:

"זכותו של אדם לכבודו, לחירותו ולקניינו אינן זכויות מוחלטות. אלה הן זכויות יחסיות. ניתן לפגוע בהן כדי לקיים את זכויותיהם של אחרים, או את מטרותיו של הכלל. אכן, זכויות האדם אינן זכויותיו על אי בודד. אלה הן זכויותיו כחלק מחברה. על כן הן ניתנות להגבלה כדי לקיים זכויות דומות בידי בני החברה האחרים. הן ניתנות לפגיעה כדי לקדם מטרות חברתיות ראויות, אשר בסופו של יום יקדמו את זכויות האדם עצמן. אכן, זכות האדם וההגבלה עליה יונקות ממקור משותף, שעניינו זכותו של האדם בחברה הדמוקרטית"

על רקע זה, נקבע הסייג העקרוני להפעלת סמכויות אלו לפיו: