צו עיכוב יציאה מהארץ יבוטל בהצגת ביטחונות וערבויות לתשלום מזונות.

1.         בפני מונח הערעור שהוגש כנגד החלטת כבוד הרשמת מירה דהן, שניתנה ביום 18.3.07, לפיה עומד כנגד המערער צו עיכוב יציאה מן הארץ (להלן: "הצו").

המערער והמשיבה חתמו על הסכם גירושין שאושר ביום 29.9.05 במסגרת תמ"ש 56261/99, ממנו עולה, כי המערער התחייב לשאת במזונותיו של בנם הקטין. במהלך הליך של הוצאה לפועל, הוצא כנגד המערער צו עיכוב יציאה מן הארץ. במסגרת הצו, דחתה כבוד הרשמת את בקשת המערער לבטלו וקבעה, כי הצו יעמוד בתוקף, אלא אם כן ימציא המערער בטוחות ו/או ערבויות לשם ביטולו.

המערער משיג על עצם קיום הצו ובתוך כך על בטוחה או ערבות שיש עליו להמציא לשם ביטולו.

2.         אין מחלוקת, כי המערער נושא בתשלום מזונות הקטין באופן מסודר ואינו נמצא בפיגורים.

3.         הקטין יליד שנת 2002, כבן 5 שנים היום. על כן, צפוי שהמערער ישא בתשלום מזונותיו עד הגעתו של הקטין לגיל 21 בכלל ובפרט עד הגעתו של הקטין לגיל 18 (ראה: ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח (3) 461).

4.         השאלה התלויה ועומדת, היא האם חובה על המערער לספק ערובה מתאימה לתשלום המזונות במידה ולא ישוב ארצה ו/או ייאלץ, עקב נסיבות שאינן תחת שליטתו, להפסיק את תשלום המזונות במשך שהייתו הממושכת בחו"ל.

5.         ב"כ המערער מפנה לסעיף 14(ג) ל חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 (להלן: "החוק") המחייב ראיות המעוררות חשד שמא החייב לא יפרע את אשר התחייב לעשות, לשם הטלת ערובה עליו, המניחה את הדעת, כתנאי ליציאתו מן הארץ, לצורך הבטחת התחייבויותיו.

6.         יש לאבחן בין חוב רגיל לבין חוב שבמהותו הוא תשלום מזונות קטין. יתכנו מצבים בחוב רגיל בהם ניתן יהא להימנע מפירעון החוב, כמו באיחוד תיקים, תשלומים בשיעורים או בפשיטת רגל ו"הפטר" (ראה: סימן ו' ל פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן: "הפקודה")). אין סעדים אלו, אשר באים להיטיב עם החייב בהתאם ליכולתו הכלכלית, דומים לחוב תשלום המזונות.

7.         ראשית, אין חולק על חובתו של האב לזון את הקטין. סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה מזונות (התשי"ט) - 1959, קובע את מהות והיקף חובתו של אדם במזונות ילדיו הקטינים וזו לשונו:

"אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו, והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". 

            הדין האישי אשר חל על המערער מחייב אותו לשאת ולהבטיח את הצרכים של הקטינים. כפי שנאמר ב רמב"ם, הלכות אישות, פרק י"ב, הלכה י"ד:

"כשם שאדם חייב מזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים. מכאן ואילך מאכילם עד שיגדלו כתקנת חכמים".

על פי תקנת הרבנות הראשית לארץ ישראל, התש"ד, הורחבה חובת האב למזונות ההכרחיים של ילדיו מקטיני קטינים ועד לגיל 15, ואכן, לעניין שיעור המזונות, חובתו הבסיסית של האב הינה לספק לילדיו "כדי צרכם ההכרחי".

8.         שנית, לא זו בלבד שלא ניתן לפטור את האב מחובתו לשאת במזונות הקטין, אלא שהפסיקה אף קובעת כי צרכיו ההכרחיים של קטין שאינם דורשים ראיות מפורטות מעצם היותם בידיעה הכללית השיפוטית עומדים בשיעור 1,250 ש"ח  ללא כל קשר ליכולת ההשתכרות של האב (ראה: בר"ע 1895/02 ב.י נ' ב.נ (ניתן ביום 20.1.03 ופורסם במאגר נבו)).

            גם כאשר ניתן צו "הפטר", לא יהא ניתן לפטור במסגרתו חוב מזונות, אלא אם כן מדובר בחוב מזונות בגין תשלומים אשר בוצעו על ידי המל"ל. (ראה: סעיף 69(א)(3) ל פקודה).

9.         כל האמור לעיל, מוביל למסקנה, כי מדובר בחוב מזן אחר, שונה מחוב רגיל ולכן אין צורך לעורר חשש מיותר של אי תשלום, אלא בית המשפט פועל כ In Loco Parentis  ודואג להבטחת התשלומים השוטפים של מזונות הקטין.

10.        אכן, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע זכות יסודית של כל אדם לצאת מגבולות הארץ.

            בתוך כך, כאשר עולה הדרישה להנפיק בטחונות וערבויות, לא מתעוררת כל סתירה בכך אל מול הזכות כאמור, וזאת כאשר קיים הצורך להבטיח את תשלום המזונות ובפרט כאשר קיימות שפע של חלופות שנושאות בצידן במקרה מרחיק לכת עלות מזערית לחובת המערער.

11.        אשר על כן, אני קובע כי דין הערעור להידחות.